והכל התחיל מכדור עף… פרק 8

"אז מה הסיפור של ההורים שלך? אם אפשר לדעת." שאל כריס בזמן שהוא ודמי הלכו לכיוון הבית של הנרי.
"הם רבו והתגרשו," ענתה דמי בקצרה.
"לא חילקו את הילדים ביניהם?"
"אמא שלי היא האחראית – היא מטפלת בשנינו טוב מאוד, ויש לה עכשיו בעל חדש שהוא איש עסקים מצליח, זה גם יותר נוח לגור איתה כי היא גרה במרכז, ואבא שלי גר בבית הקיץ הזה – הרבה פחות נוח לגור פה בחורף. לעומת זאת לאמא שלי יש בית גדול שמתאים לכל עונות השנה," ענתה דמי.
"יכולת פשוט להגיד לא, את יודעת," אמר כריס.
"יכולת פשוט לא להכיר אותי, אתה יודע," ענתה דמי בהתחכמות.
"זה לא אשמתי שהכרנו, הגורל הפיל אותי עלייך."
"הגורל?" שאלה דמי בזילזול.
"כן, הגורל. יש לך בעיה עם זה?"
"אני פשוט חושבת שלגורל יש הרבה מה לעשות חוץ מלשחק בשני ילדים בני 17."
"עובדה."
"אז אני מבינה שאתה לא מאמין באלוהים."
"לא, לא כל כך," אמר כריס וחייך במבוכה. "ואת?"
"אני אגנוסטית, כך שבמקרה שאגיע לשמיים – הוא לא יוכל להגיד לי שלא האמנתי בו."
"אז את לא פוסלת את האפשרות שיש אלוהים, אבל את גם לא פוסלת את האפשרות שאין אלוהים?"
"כשאתה אומר את זה ככה אני נשמעת כמו ילדה טיפשה," אמרה דמי בכעס, "זה הבית," אמרה וצביעה על הבית הגדול של הנרי.
"אפשר לראות את הבית שלכם מהמרפסת שלנו."
"כנראה, אבל הבית הוא לא שלי – הוא של הנרי, אבא שלי."
"יש לי הרגשה שאת לא מתה על הנרי הזה."
"הרגשתך נכונה, ואפילו שאני לא מתה עליו אני יודעת שיש לו בית ממש שווה."
"לא יותר מהבית שלי!"
"ברור שיותר מהבית שלך," אמרה דמי וחייכה.
"יש לו בריכה?"
"גם לך אין בריכה."
"ברור שיש לי בריכה," אמר כריס וקרץ לדמי.
דמי נאנחה ודפקה בדלת הכניסה.
הדלת נפתחה וג'ונתן עמד בכניסה לבית, "דמי, אבא כועס עלייך," הוא הסתכל על כריס ואמר: "והוא לא יאהב אותו."
"דמי, זאת את?" נשמע קולו של הנרי מתוך הבית.
דמי נאנחה, היא תפסה את ידו של כריס, דחפה את ג'ונתן, ורצה יחד עם כריס למעלית. היא לחצה על הכפתור של המעלית כמו מטורפת ושמעה את צעדיו של הנרי הולכים ומתקרבים. לבסוף, המעלית נפתחה והיא וכריס נכנסו פנימה במהירות. היא ראתה את פרצופו של הנרי מסתכל עליה ועל כריס – בהתחלה מבולבל ואז כועס, ולפני שהוא הספיק לומר משהו היא לחצה על כפתור סגירת דלתות המעלית. הדלתות של המעלית נסגרו, ודמי נאנחה בהקלה. פתאום, הן נפתחו שוב ודמי הבינה שזה בגלל שהנרי פתח את המעלית עם הכפתור מבחוץ. היא סגרה שוב את המעלית והפעם לחצה על הכפתור של קומה 3 מיד אחר כך. המעלית התחילה לעלות קומה השלישית, דמי הסתכלה על כריס וראתה שהוא מבולבל לגמרי.
"מה לעזאז…" ניסה לומר אך לא הספיק לסיים את המשפט מפני שדלתות המעלית נפתחות שוב, דמי עדייו החזיקה בידו של כריס, והם רצו לתוך חדר עליית הגג, בו היה שולחן הביליארד ובר המשקאות. דמי שיחררה את ידו של כריס, לקחה את המפתח של החדר שהיה מתחת לשטיח, נעלה את הדלת של החדר, והתיישבה על אחת הספות.
"וואו, איזה כיף זה היה," אמרה דמי והתיישבה על אחת הספות.
"זה היה הנרי? הבנאדם שפתח את המעלית אחרי שאת סגרת אותה?" שאל כריס והתיישב קרוב לדמי.
"כן, והילד שפתח לנו את הדלת היה ג'ונתן, האח הקטן שלי."
"למה ברחנו מאבא שלך?"
"כי עכשיו הוא רוצה להתחיל לצרוח עליי, וגם עלייך בגלל שאתה בגילי."
"הוא יכל לחבב אותי קצת אם לא הייתי בורח ממנו," רטן כריס.
"אולי, מי יודע מה קורה בראש חסר המוח של האיש הזקן הזה."
פתאום נשמעו דפיקות בדלת, "דמיטריה סמית' ג'קסון, תפתחי את הדלת הזאת מיד או שאני שובר אותה," נשמע קולו הזועם של הנרי.
דמי חייכה לעצמה בשביעות רצון, "תשבור, אבל אל תשכח שזה הבית שלך," צעקה לו בחזרה.
"דמי, תפתחי את הדלת, בבקשה," התחנן כריס.
"אתה לא רציני."
"אני רוצה להתחבב עליו וזה לא יקרה אם הדלת לא תיפתח," אמר כריס וניגש לקחת את המפתח מדמי.
"דמי, זאת אנה, תפתחי את הדלת, חמודה," נשמע קולה של אנה.
כריס הסתכל על דמי בשאלה ודמי ענתה לו בלחישה: "החברה של אבא שלי," דמי נכנעה לכריס כי אם היא מניחה את האגו שלה בצד – היא מבינה שגם היא הייתה רוצה שהנרי יחבב את כריס, בלי כל המרדנות. היא הביאה לכריס את המפתח, "תגיד לו שראית שנרדמתי בחוף, הערת אותי ואמרתי לך שאני רעבה אז באנו אלייך לאכול ואז באנו לפה ואתה שכנעת אותי לפתוח את הדלת."
כריס חייך ואמר: "תודה, חוץ מזה, אם הוא יחבב אותי נוכל להיפגש יותר," הוא קרץ לה.
דמי חייכה לו וכריס פתח את הדלת. פתאום, משום מקום, פגע פטיש בכתף של כריס וכריס נפל על הרצפה בזעקת כאב.