He Took Me – פרק 13

פיניתי את הצלחות משולחן מספר שבע, איתן היה חייב להעיר אותי פעמיים בזמן העבודה.. אבל כיצד אפשר להתרכז בעבודה לכל הרוחות כשהמחשבות שלי פונות לכיוון אחר לגמרי, ולא רק ראשי, אלא גם לבי ונשמתי.. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי וחשתי כיצד לבי מאיץ את פעימותיו אשר נשמעות למרחק של קילומטרים.. כפות ידיי הזיעו במקצת וחשתי כיצד להב חד ומושלם של תשוקה מפלח את בית החזה הבוער שלי כאש להבה וגורם לי לדמם בכל חלקיק, תא ומערכת בגופי.. מחרב אותי עד עפר והופך בין רגע לכלי שבר חסר ערך, חשתי כיצד אבדתי את שיווי המשקל ואת הכיוון, כל העולם הסתחרר סביבי והקרקע התמוטטה מתחתיי.. דבר לא נראה לי יותר הגיוני או מציאותי, הכול נגזל והתפוגג אמש, הבלעתי חיוך והעברתי קצוות שיער סוררת לאחורי ראשי מנסה למצוא אחר נשמתי שאבדה ונלקחה.. אני עצמי נלקחתי, העברתי אצבע רועדת על גבי צווארי.. קרביי להטו וחשתי כיצד אני נהפכת לפקעת את של עצבים, פרפתי במקומי והכול סגר סביבי ונהיה חונק, הוא נשק לשם, הלשון שלו הייתה שם, הניבים שלו..
עיניי נקרעו לרווחה ופלטתי אנקת ייאוש, תפסתי את ראשי בין ידיי ונשענתי על גבי הבר בעזרת גבי, לעזאזל, הארי.. הארי המסוכן, הרכושני, האגרסיבי, המסתורי, הקשוח.. הוא לא יותר מערפד, ערפד! עדיין לא הקלתי זאת, שקיים זן שלם מתחת לאף שלנו, שמסתובב בינינו בלילות, שמקיים מועדון לילה, מרדפים, תחרויות האבקות.. עיניי נקרעו לרווחה וחשתי כיצד גרוני חנוק, אני לא אתן לו להיהרג. הוא אינו נלחם!
"את מוכנה להסביר לי מה קורה אתך?!" הגביהה אנסטסיה את קולה עליי.
מצמצתי בעיניי וקרקרפתי עקצצה. "כן.. אני קצת מסוחררת.. אבל בסדר..-"
"את בטוחה?! כי אני אחראית משמת היום, למרות שזה הדבר הכי דפוק שאי פעם איתן אמר, אבל שיהיה.. את רוצה שחרור הביתה?" היא שאלה בדאגה וסקרה את טווי פניי במבט ארוך ונוקב, בוחנת אותי ומנסה לראות דרכי אך איש לא יכול, אני אדם פרטי מידי, מסוגר מידי, קר מידי.. איש לא הצליח לשבור את חומות הפלדה שבניתי סביבי כל חיי, וזה באמת נכון.. כי ערפד הצליח, ויותר מכך – הארי הצליח.
נשמתי עמוק אל תוך קרביי הלוהטים וחשתי כיצד בטני נקשרת באלפי קשרים והצמרמורת לופתת אותי בחוסר רחמים מייסר. "כן, אני בטוחה.." מלמלתי. "הכול בסדר אתך?"
היא השפילה את ראשה וצנחה על אחד מבין כיסאות הבר. "לא.." היא משכה באפה ומצמצה בעיניה כמנסה להעלים דמעות.
התיישבתי לצדה בין רגע והגשתי לה מים קרים עם קרח. "מה קרה אנה? אתה יכולה לספר לי.." חייכתי אליה חצי חיוך רך ומעודד.
היא גלגלה את עיניה ונחרה נחירת בוז. "האמיני לי, לא אני צריכה את התמיכה.." אמרה בכעס.
זקפתי גבה בתימהון. "אני לא מבינה". התבוננתי בה בפנים חתומות.
היא קשרה את אצבעותיה האחת בשנייה ולחייה הסמיקו במעט. "נכון החבר שלי, ג'ייסון?" הנהנתי בקצרה מחכה שתמשיך. "נפרדתם?!" זעקתי לרגע מוכת הלם, הוא בקר בבר לפני שבוע תמים, והשניים נראו מאוהבים עד כלות נשמתם, זקוקים ונואשים האחד לשנייה, אין כל סיכוי שזה נהרס עד הקץ, נכון?
"הוא הדבר הטוב ביותר שאי פעם קרה בחיי, הוא הגבר היחידי שאני באמת אוהבת ונשארת איתו כה המון זמן.. הוא מתנה, ועד שמגיעה אליי מתנה, גם אותה אני והטמטום שלי חייבים להרוס!". היא זעקה בייאוש.
"למה את מתכוונת? מה עשית?" שאלתי במעט כעס מודעת לכך שיש לי סיבה טובה לכעוס עליה, היא ומישל בעצמן סיפרו לי שאנסטסיה היא אינה בנויה לכל סוג של מערכת יחסים מסוימת, היא אינה מאמינה בכך… אבל מאז שפגשה את ג'ייסון חייה השתנו, לפתע זה הכה בי כמכה מענה מתחת לחגורה, האם כך גם לגבי הארי? פלטתי גיחוך, אין סיכוי. אפילו לא התנשקנו בפה למען השם! אך לפתע קול זעיר בתת ההוכרה שלי, אי שם בגזע המוח, צווח צווחה איומה שטלטלה את כל גופי ופלחה את נשמתי עד עפר, עד זוב דם, את יודעת עד כמה את רוצה אותו כפי שלא השתוקקת לאף גבר כל חייך. פלטתי גיחוך, שיסתום כבר הקול הארור הזה!
"טוב, הייתי מבולבלת אמש, ושיכורה את כלות נשמתי, הקיא בעבעה בבטני וצרב, חתך את גרוני.. ולפתע הגיע גבר אחד, נאה, גבוה ושרירי שהציע לי את עזרתו.. אני כמובן הסכמתי, לא חשבתי אפילו מה אני עושה! הוא החל לפלרטט אתי ולגעת בי, ואני במקום לברוח רק זרמתי אתו.. אני בעצמי יזמתי נשיקה למען השם! נשיקה ארוכה ורטובה על השפתיים, הוא לקח אותי למכוניתו ואז את כבר מנחשת מה קרה בינינו! לעזאזל, איך אני יוכל להתבונן לג'ייסון בעיניים? מה אני אעשה?!" היא שאלה והדמעות החלו לנזול על גבי טווי פניה.
אמצתי אותה לחיבוק גדול וארוך. "אינך התכוונת, את אוהבת את ג'ייסון מותק. אבל אני באמת חושבת שמגיע לו לדעת, אני לא הייתי רוצה שהבן זוג שלי יסתיר מפניי דבר שכזה.. זה הכי הוגן..-"
"מה הוגן?!" היא צווחה עליי ודחפה אותי ממנה, מתרוממת ואוחזת במגש. "הוא יפרד ממני! הוא ייפרד ממני לגמרי וכל חיי יהרסו וירדו לטמיון!". היא משכה באפה וניסתה להתעלם מכל זוגות העיניים שהצלחנו לדוג כמו תמיד. "אין מה לראות ההצגה נגמרה!" היא צווחה לעברם והם רק צחקו, היא כיווצה את זוג כפות ידיה לאגרופים הדוקים, אטומים וקשוחים. "מה מצחיק חזירים?!" היא התקדמה אליהם והחלו להעיף זוג צלחות צ'יפס משולחן מסוים.
עיניי נקרעו לרווחה ומיהרתי לחלצה מפיטורים. "אנה, בבקשה תפסיקי! תכי אותי, בכי בשירותים אבל אל תסבכי את עצמך יותר ממה שאת כבר עכשיו!". משכתי בידה בכעס וגררתי אותה לשירותים בכוח.
"כן, תלמדו לא להתעסק בעיניינים שלא שייכים לכם, לעזאזל!". קראה אליהם אנסטסיה ללא כל הפסקה ושלפה אצבע שלישית, עיניי נקרעו לרווחה וג'וש יצאה מבעד למטבח, נשא אותה בגנון כלה וסגר אותה בשירותים.
הייתי קפואה. "היא תהיה בסדר..?" לחשתי.
הוא הנהנן. "תני לה להתפרק, היא חייבת להתפרק.." מלמל ולחץ על שכמי, "הכול בסדר מותק?"
גלגלתי את עיניי. "איפה הייתם אתמול?"
"הלכנו למועדון קרוב, למה לא היית אתנו?" הוא שאל במעט כעס.
מצמצתי בעיניי, אבל הם מי שנטשו אותי! אך זה הכה בי כדלי מלא מי קרח קפואים, הם אינם היו בשליטה, הם היו מהופנטים, חסרי יכולת, דיעה, רגש או ערך.. רק עליי משום מה זה לא השפיע, מדוע?
"אני מצטערת, לא שמתי לב.. אבל הסתדרתי כפי שאתה רואה". קרצתי לעברו.
הוא גלגל את עיניו. "את תמיד מסתדרת חומד". הוא כרך את ידו סביב אגני והוביל אותי חזרה לעמדתי בבר.

"איזה יום גרוע.." נאנק איתן וסגר את הקופה בכעס.
ג'וש נאנח והשעין את סנטרו על גבי שכמו של איתן. "אל תדאג, הכול יהיה בסדר, הרי באיזה עוד מקום נורמלי יש לאכול מלבד כאן?"
"והסתבר שגם המקום הזה לא נורמלי!". קרא בייאוש וחבט ברגלו על גבי אחד מכיסאות הבר. "אנה תוקפת לקוחות, מישל מאחרת לעבודה ושיכורה עד כאב, דפני לא מגיעה ובכך יש לחץ של לקוחות… מה קורה עם העובדות הללו לכל הרוחות?" הוא השתנק. "אני מנסה להבין אותכם, מנסה לתמוך, להקשיב ולנהוג כמו באמת חבר! אבל בשם אלוהים, זה המקום עבודה שלכם ואני יכול לפטר כל אחד ממכם מתי שרק מתחשק לי!". הוא תקף את שנינו.
נאנחתי וניקיתי את שולחן מספר ארבע, הצצתי בשעון, השעה אחד ורבע, כבר החשיך ממזמן.. היכן הארי? ולפתע הבזקים על נער גבוה ושזוף, בעל עיניים שחורות עמוקות כעפר ושיער מקורזל תקפו אותי וגרמו לדמי להתפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים.. ואם זאין פגע בו? והיכן דפני לכל הרוחות? "דפני ביום חופשי?" שאלתי כדרך אגב מנסה להדחיק את נימת הלחץ והפחד שלי.
"לא, יש לה מחר יום חופשי.." השיב לי ג'וש כדרך אגב. "איתן, חבר, אתה באמת אדם גדול, תראה איזה עסק מצליח הקמת! ועברנו תקופות קשות ומשברים ואנחנו נעבור עוד המון, אנחנו חזקים ביחד.. אל תדאג, הכול יהיה בסדר בסוף, הכול חייב להסתדר".
הצלחת כמעט נשמטה מידי. "זה לא נכון" סיננתי בארסיות, דבר לא יכול להסתדר, דבר לא יסתדר באופן מושלם בעל שקט ושלווה, ועכשיו כשהכנסתי את הארי לחיי אני אהיה אבודה לנצח. הם התבוננו בי מוכה הלם והבלעתי חיוך. "אני מתכוונת.. רק צחקתי.." נסתי להתחמק מזייפת צחוק. "איתן, אתה בטוח שהשעה אחד ועשרים עכשיו?"
הוא הנהנן. "אל תדאגי, הוא יגיע". קרץ לעברי וכולנו ידענו על מי הוא מדבר ולמי את מחכה.. כיווצתי את כפות ידיי לאגרופים והתרסקתי על גבי אחד משולחנות העץ, כל כך מחכה.. ולא יכולה יותר, מחוגי השעון נעים בתחושה מורטת עצבים, בזים, לועגים וצוחקים עליי בקצב שבו הם מתקדמים.. ורק אני קפואה, דוממת וקשה כאבן בתוך תוכי.. היכן הוא?! חכתי לו כל היום!
ולפתע זוג הדלתות נפתחו בפעם אחת והוא נכנס, האביר האפל על הסוס הלבן שלי, לא.. לא שלי, הוא לעולם לא יהיה שלי, אבל אני שלו, שלו ורק שלו. הוא לבש מכנסי ג'ינס בצבע כחול עמוק עם מעט קרעים קטנים, חולצה שחורה הדוקה שהדגישה את שרירי בטנו וחזהו המוצקים כאבן, כקרח.. זה הצליח לחמם נקודה רוטטת בתוך גופי.. מדליק את כל מערכותיי בין רגע וגורם לכל סערותיי לסמור, הוא לבש ז'קט עור שחור ופשוט למדי, היה לו את המבט שפורק כל אישה על נשקה.. היה לו את המבט שלו, עיניו הירוקות כדשא טרי ורענן, עיניים שנדמות כנקודת אור ליופי ולביטחון העצמי שידרו וטענו חושניות אפלה ותוססת, אשר לפתה אותי והפנטה אותי ללא כל מאמץ, אך גם היה משהו רך ואוהב, שקט.. ומכשף, יפהפייה בעיניים הללו.. הוא אינו מפלצת, הוא מלאך.. שפתיו גרמו לי לנוע בעצבנות מרוב שגירו אותי וגרמו לדמי לנזול מפניי, שערו היה מסודר בפלומה המוכרת והמעט נפוחה שלו, ידי צרבה ודגדגה.. רוצה גם להעביר ידיים בשיער הזה, הוא מתח מאור נעים.. משיי, ממכר.. אך הארי סטיילס הוא בעצמו הדבר המשכר ביותר אשר מצליח לפרוט על גבי מיתרי נשמתי ולגרום ללבי לרטוט כפי שלא רטט לעולם, קרביי להטו וכל שריריי התכווצו בפעם אחת מרוטת כל קצה עצבים, חשתי כיצד החרב החדה שבחדות מפלחת את בית החזה שלי וגורמת לי להתפרק בכל חלקיק וחלקיק בגופי, זה חלחל לי כה עמוק כמכה מענה מתחת לחגורה ופלטתי אנקת ייאוש, מאבדת את עצמי ואת כל היקר לי בין רגע.. הקרקע התפוגגה מתחתיי והכול החשיך ונדם מלכת, ברגע של חרוט מבטו נפגש בשלי וכקסם יצרנו בועה שנתקה אותי ואתו מהמציאות, ולמרות שהוא אומר שהוא חסר לב, נשמה ורגש.. יכולתי לראות דרך עיניו שגם הוא חש כמוני, חש שנפל למעני ואני למענו.. שיכרון החושים הזה גרר אותי למקומות הכי אפלים מלאי התשוקה שקיימים, ולפני שבכלל הבחנתי הוא התקדם אליי בהליכה הגברית והמשגעת שלו, מלאת החן והחוסר מאמץ, לסתו התהדקה ואילו לא היה לנו קהל ידעתי שהוא ישלוף את הניבים שלו, והתגעגעתי לזה.. לידיעה החיה שכן, למרות שאני, ליסה חסרת הקורטינציה בין היד לעין ולרגל, חסרת החינניות והנשיות, הנערה המתוסבכת ביותר שקיימת.. יש לי השפעה עליו, ממש חזקה. שזה כואב.
הוא העביר את אגלו על גבי שפתי התחתונה והאמה הארוכה שלו טיילה על גבי הלסת שלי.. הוא נשק לזווית פי וגרם למקום לרטוט כמכת חשמל, חשתי ממש שנקשר לי סרט סביב האגן ואני רק נמשכת אליו ורוצה להיות בין זרועותיו. "היי.." הצלחתי לפלוט, שיט, מה זה הקול הדפוק הזה לעזאזל?!
"היי". הוא צחק ואז יישר מבט לכיוון איתן וג'וש שהיו בהלם מהקרבה שנוצרה בינינו. "לילה טוב איתן, ליסה סיימה להיום?" שאל בנינוחות ויד אחת שלו הייתה תחובה בכיסו בעת שיד שנייה הייתה כרוכה לי סביב האגן ורק קרבה אותי אליו.
איתן הנהנן. "כן, גמרת לנקות את כל השולחנות?" הוא שאל.
הנהנתי עדיין לא מצליחה לדבר והתרגזתי על כך שהארי כל כך מודע להשפעה שלו עליי, יותר מידי מודע, הוא חש אותה, שומע..
"טוב נו, היא גמרה מהר בגללו!". צחק ג'וש.
הארי הבליע חיוך. "אז, שנלך?"
"כ-כ-..כן" גמגמתי. "רק.. רק הסינר שלי.." מלמלתי.
עיניו של הארי דלקו ואורו. "תני לי להוריד לך את הסינר מתוקה" הזיז את שערי לצד ונשק בהסוואה לעורף שלי, גורם למקום לקפוא ולצרוב ככוויה.. לכל הרוחות, למה, למה יש לו השפעה כה אדירה עליי? הוא פרם במיומנות את הקשר סביב הצוואר ולאחר מכן סביב האגן, הוא קפל במהירות יפה ומסודר, הרבה יותר טוב ממני וזרק לעבר ג'וש. "תהיה חבר טוב ותקצר לה את הזמן" זרק לעברו.
גו'ש גלגל את עיניו. "הכול בשביל ליס' " קרץ לעברי.
חייכתי אליו חיוך מוקיר תודה והארי משך בידי והוציא אותי מבעד הדלתות הכבדות של המסעדה, באותה השנייה שהיינו חופשיים באוויר הלילה הקריר והצח, כבר הייתי מודבקת ומעוכה על גבי הקיר, רגלי נכרככה סביב רגליו ושפתיו החלו לנשק את צווארי, הטיתי את ראשי לאחור והשתנקתי… כל מערכותיי דלקו ודמי אמר שירה בעורקיי, לבי התכווץ והלם בחוזקה, קרביי בערו, הצמרמורת חלחלה לי כה עמוק ולפתה את כל כולי, מכווצת אותי בכאב מייסר ומורט כל קצה עצבים.. לעזאזל, לכל הרוחות, הוא הגבר שחלמתי עליו וחכתי לו כל חיי..! "הארי.. " לחשתי.
הוא גחך והתבונן בי, כשזוג ניבים מציצים במקצת מבעד לשיניו. "את. כל. כך. מושכת. אותי" הוא התנשם בכבדות ותפס את ראשי בין ידיו. "יצאתי עם המון נשים, ואף אחת לא הצליחה לגרום לי לחוש כמוך, מה את עושה לי ליסה?" הוא נאנח ופלט אנקת ייאוש. "את חזקה יותר ממני.."
גלגלתי את עיניי וחייכתי חצי חיוך, "הייתי בטוחה שאני חזקה ושאיש לא יצליח לשבור את החומות שבניתי סביבי במשך כל חיי, עד שאתה הופעת ושינית את הכול.." שחקתי בשערו, פורעת אותו ומושכת במקצת, מסנן מוח – פה לא עובד.. אבל לא אכפת לי, אני רוצה להיות כנה אתו כפי שהוא אתי. לפתע זקפתי גבה והתרחקתי ממנו במקצת, "הארי, מה זאת אומרת – 'יצאתי עם המון נשים'?" חכתי את הקול הצרוד והעמוק שלו, יודעת שכשלתי כישלון חרוץ ומשפיל, בכעס.
הוא החל לצחוק. "את מקנאת?" התגרה בי.
"בכלל לא, גם אני יצאתי עם המון גברים בחיי.." שלבתי את ידיי על גבי החזה שלי וחזרתי להישען על גבי הקיר. "אבל.. עם כמה?"
"מותק, אני חי 200 שנה, חשבי לבד.." נשק לקצה אפי.
אם אני אגיד שזה לא הציק לי ופגע באיזשוהי נקודה רגישה אך עצומה בלב, אני אשקר, זה הפריע לי. הרי.. אני לעולם לא יצאתי עם אף אחד, לא הרשיתי לאיש להתקרב אליי, פחדתי מהתחושות והרגשות הללו, הארי הוא הראשון שלי בכה המון דברים.. הוא הראשון שהצליח להשתקף בי ולראות דרכי, ועכשיו אני מגלה שהוא כבר רגיל לכל הרגשות הללו. לפתע אני כועסת על עצמי, מה חשבתי לכל הרוחות?! הוא מושך ויפהפייה עד כאב, עד כלות נשמתו, הוא חי כה המון שנים.. כמובן שהוא לא רצה להיות בודד לבדו, הרי מי רוצה להיות לבד? אפילו אני, למרות שרק רציתי להיות לבד, השתוקקתי לאדם מסוים שהתבונן בי בעיניים וידע שאיני בסדר, השתוקקתי למישהו שיהיה קרוב אליי ויחבק וינשק אותי ברגעי הקושי והשמחה.. מישהו שיטפל בי ושאהיה חשובה לו.. ובכל שמונה עשרה שנות חיי שחלפו באיטיות מייסרת, שרק ראיתי בהן כאב, מוות, צעקות, דם, קללות ומכות.. אני נחשפת לאור, אני מרגישה שיש בי אור, בידי האדם האפל ביותר שפגשתי בחיי.. טוב נו, אני יכולה להיות הרבה יותר גרועה, אילו ורק היה יודע הוא אינו היה אומר לי זאת ומדבר אליי כך, אילו והיה יודע מה עוללתי בחיי.. הוא היה נוטש אותי, לפתע דמעות נקבו בעיניי והתרחקתי ממנו לא מסוגלת להתבונן בפניו העשויות בשלמות.. עכשיו, זו לא מי שאני, זו מסכה! מסכה ארורה!
לפתע עיניו נקרעו לרווחה והוא מהר בעקבותיי מתאים את קצבו לקצב שלי. "מתוקה, אני רק צחקתי.. לא הייתי בקשר אמתי בחיי עם רגשות, את..-"
"זה לא בגלל זה הארי!" צעקתי עליו ושלפתי יד לכיסי מחפשת אחר מפתחות החדר של האכסניה.
הוא זקף את גבתו. "אז.. אז מה קרה? את חולה? את לא מרגישה טוב?!" הוא שאל בדאגה.
לא יכולתי לענות לו, הוא כל כך דואג לי ונותן לי את כל כולו, ואני לא שווה זאת.. אני לא טובה מספיק בשבילו, אני צרה צרורה.. הוא לא רוצה אותי, הוא אינו מכיר אותי, הוא אינו יודע לאן הוא נכנס.
"ליסה, דברי אתי לעזאזל!". הוא פקד עליי.
קפאתי רגע במקומי. "תפסיק עם זה הארי.." לחשתי מסובבת את ראשי, חציתי את הכביש והתקדמתי במהירות לכיוון האכסנייה המוארת. ולפתע חשתי שידיו לופתות את אגני ואני נצמדת אל גזע עץ חזק ויציב, אך העץ אינו שרט או דקר, החיכוך כמעט ולא הורגש, מדהים עד כמה מאיים וחזק, מפחיד הוא יכול להיראות אך בפנים, הוא רגיש, עדין.. הוא לא יפגע בי לעולם. "מה קרה לך?!"
"נולדתי, זה מה שקרה.." גלגלתי את עיניי. "הארי אתה… אתה מלאך, בסדר? אתה יותר מידי טוב בשבילי, יותר מידי טוב אתי.. מגיע לך משהי יותר טובה ממני, אני.. אני עושה זאת רק בשבילך, תאמין לי, אם היית מכיר אותי, היית לוקח את עצמך ורץ את ריצת הסוניק הזו שלך.." נאנחתי וגרוני היה חנוק, לא הצלחתי לדמם, חשתי שאני מאבדת את הלב שלי, מאבדת משהו ממני.. אני לא יכולה לאבד אותו, אני לא מסוגלת לאבד אותו, אני חייבת לא לאבד אותו.. אבל בלתי נתן למנוע את הבלתי נמנע.
הוא צחק במקצת מכינוי החיבה שלי. "סוניק? זה לא הקיפוד הכחול הזה?"
גלגלתי את עיניי. "הארי תהיה רציני!".
"חומד, אני.. אני נמשכתי אלייך מהרגע שהתבוננת בי, לעולם, בכל חיי, לא השתוקקתי וחשתי שלם כל כך עם אדם מסוים.. לא אכפת לי מה עשית, כי מאז שפגשתי אותך, חזרתי באמת לחיות, את הדבר הראשון והאחרון שאני חושב עליו, אני דואג לך יותר מאשר לעצמי ולחבריי.. את הקרן אור והתקווה שלי, את הסיבה למה אני נלחם, את הכול בשבילי. איני מתכוון לאבד אותך לא משנה מה, כיצד אפשר לוותר עלייך?!" הוא אחז את ראשי בין ידיו ושפתיו התקרבו לשפתיי.
דחפתי אותו ממני. "הארי, אני…-"
"אני לא מלאך, מותק" הוא אמר בפשטות. "ולא משנה מה תגידי, זה לא יכחיש את אור העובדה שאני חיה, אני מפלצת, אני לא חי אפילו! איני מבין מה את מוצאת בי, אני מחריד את עצמי.. אתי, לעולם לא יהיו לך חיים או זוגיות נורמלית, אבל למרות כל המשברים שלנו, תראי אותנו.. רק תסכלי לרגע על ההווה, אנחנו.. אנחנו אחד לצד השנייה ולא מסוגלים להתנתק!". הוא חייך חצי חיוך רך. "בואי נתקן אחד את השני, אני מוכן לקפוץ לבאר הזו, ואת?"
מחיתי דמעה בוגדנית אחת וחשתי כיצד דמי אומר שירה בעורקיי ומתפרע כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, בית החזה שלי כאב וגרוני היה חנוק, פשוט נפלתי לזרועותיו וכרככתי את זרועותיי סביב גבו המוצק, הוא כרך את זרועותיו סביב אגני, טמנתי את ראשי בחולצתו.. היה לו ריח כל כך נקי וטוב, משכר וממכר.. וחשתי שאני במקום הבטוח והשפוי ביותר בעולם, במקום הנכון שאליו אני שייכת, המקום האהוב עליי ביותר – בזרועותיו של הארי שלי. "אז.. נלך אליי או אליך?" שאלתי בשובבות.
הוא זקף את גבותיו. "לא אכפת לי". אמר בפשטות וחייך אליי. "בפעם האחרונה שראית את הבית שלי פחדת ונלחצת".
"בעבר פחדתי ממך הארי.." לחשתי יודעת שהוא גם ככה שומע. "יודע מה? בוא נלך אליך!".
הוא הבליע חיוך קורן מלא תקווה. "באמת..?"
הנהנתי. "קדימה, יש לנו את כל הלילה!".
"אין לך עבודה ליסה?" הוא שאל במעט דאגה. "את עוד תתמוטטי".
נחרתי נחירת בוז. "ואין לי.." לפתע השתתקתי. "מה אנחנו הארי?"
"חברים, בני זוג, זה כבר היה ברור לא?" הוא אמר והעביר יד במעט ביישנית בשערו ולחיו הסמיקו במקצת, הוא נע באי נוחות, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, הוא כל כך חמוד ומתוק, נערי.. "כן, בהחלט כן". כרככתי את זרועותיי סביב צווארו והוא נשא אותי בסגנון כלה. "שנרוץ?"
"אם אתה רוצה להפסיד" קרצתי לעברו.
הוא צחק. "אין לנו זמן לזה עכשיו חומד, אני ארוץ ואת רק תהני מכך". הוא נשק למצחי ולפני שבכלל הספקתי להבין ולנשום, פיזית נותרתי מאחור ונפשית עפתי קדימה.

הוא הוריד את הז'קט עור שלי והניח על גבי אחד מהכיסאות בפינת האוכל שלו, מותיר לי לסקור את הבית בזמן שנגש לכיוון המקרר. "את רוצה יין? בירה?"
"מים, רק מים, אלוהים.. אתה רץ מהר". השתנקתי עדיין מתנשמת ואחוזת טירוף ואנדרלין.
הוא צחק. "כן, אני יודע מתוקה". הוא לרגע התבונן בי ואני בו, מנתק אותי מהמציאות שנותרה למספר רגעים, נאנח ורץ למטבח.
רצפת העץ הייתה מבריקה, הצבע היה אפל וכהה במיוחד, כמעט ושחור, השטיח האדמדם חסר החיים העניק תחושה מצמררת שרטטה בכל גופי, הטלוויזיה השטוחה השתלטה על כל הקיר כמעט ותהיתי אם הוא באמת יושב וצופה בטלוויזיה כמו כל אדם נורמלי, כי הרי הוא.. הוא ערפד, אבל זה כלל לא חשוב לי, אני אוהבת אותו בדיוק כפי שהוא, גם אם לא אמרתי לו זאת עדיין, הוא יודע זאת, בכך אני בטוחה. הכורסאות עור השחורות היו מרשימות עוד יותר מהפעם שעברה והכריות האפורות והמרופדות למדי סתרו את כל הגוונים החזקים של הכאב, אלפי תמונות מרשימות מכל מיני מאות היו תלויות על גבי אחד מהקירות ממש כמו במוזיאון, השתנקתי קלות, הציורים היו מדויקים בתשומת לב כתצלום, אך מה שגרם לי כמעט ליפול לכורסה היה הפסנתר כנף השחור והגדול שקרץ לי, הוא גם מנגן, לעזאזל, יש משהו שהוא לא יודע לעשות?
"אתה מנגן?" קראתי לעברו והוא נעמד מאחורי מושיט לי כוס מים בעת שבידו האחרת הוא אחז סוג של בירה.
הוא הנהנן. "כן, זה.. זה רק תחביב.."
"אני אשמח לשמוע אותך מנגן" חייכתי לעברו.
הוא נאנח ונראה במעט מרוגז. "מה את חושבת על הבית? נקיתי וסידרתי"
"אני אוהבת את הבית הזה.. " חייכתי אליו, אני אוהבת אותך! לפתע זה הכה בי כמכה מתחת לחגורה, הודיתי בכך פעם ראשונה בפני עצמי.. לסתי נשמטה ודמי נזל מפניי.
"הכול בסדר?" שאל ונסה להבין אותי.
גלגלתי את עיניי, תנשמתי ליסה, תנשמי.. "אתה לא שותה.. דם?" צחקקתי מעצם המחשבה.
הוא צחק. "אממ…זה.. זו לא בירה.. העברתי לפחית של בירה בשביל שתרגישי בנוח..-"
תחושת חלחלה געשה בבטני וחשתי סחרורת שתוקפת אותי. "זהו דם של בני אדם?"
"לא, זהו דם סינטטי, לכל הערפדים שלא רוצים להיות באמת מפלצות ולנסות להשתלב בחברה האנושית ללא כל בעיות והפרעות.. למרות כשזה נוגע אלייך ולדם שלך.." הוא השתנק ולגם במהירות וחשתי כיצד אני נתקפת כיווץ מייסר.. "דם סינטטי?"
"כמו דשא סינטטי, זיוף, זה מגעיל אבל מתרגלים.." הוא משך בכתפיו והתיישב על גבי הכורסה תופך עליה מסמן לי לשבת לצדו, נעניתי לכך ברצון.
הוא כרך את זרועו סביב שכמי. "תספרי לי מה קרה היום שהחלטת פשוט לעזוב אותי?"
נשמתי עמוק. "כבר אמרתי לך.."
"בדרך לא ברורה, כבר אמרת לי אלפי פעמים שאינך טובה, אבל אני מאמין בך מתוקה, את אדם טוב, יש בך אור שמדהים אותי.. באמת" חייך לעברי חצי חיוך ולגם עוד קצת מהמשקה המדמם שלו. "אבל.. למה? מה גרם לך לחשוב כך?"
שלבתי את ידיי על גבי החזה שלי, איני מסוגלת לספר לו, פשוט לא מסוגלת.. "הארי, למה להרוס ערב שיכול להיות מדהים?"
הוא חייך חצי חיוך. "אבל בהזדמנות, את מבטיחה לספר?"
הנהנתי ברעד. "כשאני אהיה מוכנה.."
"אני אחכה נצח אם צריך". נשק לקצה אפי ולפתע השתתק. "חשבתי להראות לך את שאר הבית שלי.."
לא היה צריך להיות גאון בשביל להבין מה הוא רומז, בטני התכווצה באגרוף אחד מורט עצבים, קרביי להטו ודמי התפרע והתחמם בעורקיי, ראשי קדח ולבי הלם בחוזקה, רטטתי ופרפרתי במקומי, נהפכת בין רגע לפקעת אחת של עצבים. "בסדר.." לחשתי. "אני אשמח לראות את שאר הבית". קרצתי לעברו.
הוא חייך חצי חיוך והתרומם, לוגם עוד שלוק אחד אחרון ומניח על גבי שולחן האוכל, הוא אחז בידי וגרר אותי ללמעלה, ציירתי בראשי מדרגות עץ על סף שבירה אבל לא, הן היו יציבות להדהים, הוא הוביל אותי לכיוון חדר שינה גדול מימדים… לחדר שונה מכל שאר חדרי הבית, לחדר אפל אשר מסעיר וזוקף את כל החושים לדום. "אתה.. אתה לא ישן בארון קבורה?" שאלתי בבלבול.
"לא, אני ישן על גבי מיטה, אין כאן חלונות, החדר אטום.. זאין למשל ישן בארון קבורה, זה הורס את הגב".
הבלעתי חיוך. "אני שונאת את זאין".
"את לא היחידה". קרץ אליי וסגר את הדלת מאחוריו וזה צרב את כל גופי וגרם לכל מערכת, תא ואיבר בגופי לרטוט ולהחרב עד עפר.. התכווצתי וחשתי כיצד ראשי מסתחרר והולם כאילו ונטען בזוג קוביות קרח קפואות, כפות ידיי הזיעו מהמתח והלחץ האדיר והאדמה התפוגגה ונעלמה מתחתיי.. אני עצמי נאבדתי וחשתי שאני רוצה את זה יותר ממה שרציתי כל דבר בכל ימי חיי, פעם ראשונה שלי ועוד עם ערפד?! ואוו.. וואו.. בטני התכווצה ונקשרה באלפי קשרים, קרביי להטו והחרב החדה שבחדות פלחה את בית החזה שלי, גורמת לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי, בית החזה שלי הלם ושרף כאש להבה שבערה והתפוצצה בתוכי, לוקחת ממני כל טיפת ערך.. חשתי מרוסקת ואבודה, שיכורה.. נסחפתי למערובלת של רגשות, רעותיי כאבו וכל כוחותיי לנשימה נגזלו, מעולם לא חשתי כך ממוקדם, לכל הרוחות.. הארי.. –
"את לחוצה". הוא לחש בנהמה מתגרה במקצת. "אני אוהב זאת".
שתקתי, חשתי פקעת אחת של עצבים, חשתי כיצד יורים בי בלי למצמץ.
הוא התקרב אליי ונשק לעורף שלי רצף של נשיקות. "את.. את מרגישה מוכנה?"
הנהנתי ברעד.
הוא במשיכה אחת הוריד את העליונית השחורה שלי והניח על גבי שולחן עץ קטן. "יש לך מושג מה אני הולך לעשות לך?" הוא לחש לאוזני וזרועותיו עטפו את אגני וקרבו אותי אליו וחשתי כיצד כל גופי רוטט וחם, חם לי, קר לי, כואב ורוטט לי ואני לא יכולה יותר לסבול את המתח הזה.. פלטתי אנקת ייאוש והשענתי את ראשי אליו.
"אני באמת שרוצה אותך.." הוא נשך במקצת את אוזני בכאב ואז נשק לה. הוא פרם את הקוקו המסובך שלי במשיכה אחת כלל לא כואבת והתבונן כיצד שערי נוחת על גבי כתפיי וגבי בשחרור, הוא חייך חצי חיוך, סובב אותי אליו ותפס את ראשי בין ידיי, שפתיו מתגרות בי, כל כך מתגרות.. נושקות ללסת שלי.. עולות לזווית פי.. כל כך קרובות.. מדליקות אותי בין רגע, המתח שהיה ביני לבינו, כמטען חשמלי שמכה בנו ומחשמל, כאש להבה יוקדת שאני רק נמשכת אליה, הרגיש כל כך נכון וכנה מעבר לכל ספק.. הוא לא נשק לשפתיי, מותיר אותי חסרת נשימה. אגודלו עבר על גבי שפתי התחתונה, לכדתי אותה בין שיניי והוא שחרר בחכות. "כל כך מתחשק לי לנשוך את השפה הזו" נתקפתי עווית, זה המשפט המושך ביותר שאי פעם אמרו לי!
הוא פשוט ממני את החולצה וסקר את פלג גופי העליון, עיניו נפערו לרווחה. "יש לך עור מושלם.." פלט בהשתנקות והעביר יד על גבי בטני. "את בתולה?" לפתע שאל.
הנהנתי, לא שולטת בעצמי.
"ערפד הראשון שלך? את אמיצה, ואני אוהב זאת". הוא נשק לבטני רצף של נשיקות, התכווצתי כל כולי, וחשתי כיצד עורי בוער בשריפה בכל מגע שבו שפתיו פוגשות בו, השפלתי את ראשי אליו ואני קולטת את הארי סטיילס כורע ברך ומנשק לי את הבטן!
הוא דחף את נעליו ממנו וגם את הגרביים וחזר אליי בסערה, אחזתי בשערו ומשכתי שיביט בפניי, הוא נשק לי באוויר וחייך אליי חצי חיוך בעת שאצבעותיו פרמו כפתור – כפתור במכנסי הג'ינס שלי..
"אתה לא לבוש יותר מידי?" תהיתי לרגע.
הוא חייך ופשט את המכנס שלו ממנו במהירות ובמשיכה אחת וגם את חולצתו, ואל יווני, אליל היופי והחן נחשף לפניי בבוקסר בלבד!
הוא פשט ממני את המכנס, וחבק אותי, חשה כיצד יד אחת שלו יורדת לכיוון הישבן שלי, והנה אני, לא אכפת לי מדבר, אני רק רוצה שהוא ינשק אותי, התבוננתי בו לפתע, לעזאזל, תנשק אותי! אני מתחננת אליך!
"הדבר היפה ביותר שראיתי בחיי.." לחש לאוזני ותפס את ראשי בין ידיו ושפתיו תקפו אותי בנשיקה החזקה ביותר שאי פעם הייתה לי, שנינו נפלו למיטה, הוא מעליי, אני מתחת, מאבדת כל קצה עשתונות, לשונו חוקרת את שלי ואני פותחת את פי כמה שרק אפשר, חשה כיצד הניבים שלו דוקרים אותי בעוז ואני רק מחזירה לו נשיקה..

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~;

היי סורי שלא המשכתי אתמול, היום אני אמשיך גם את הסיפור השני שלי! :)
פשוט אני די חולה.. :\ ולא כיף לכתוב כשחולים..
אוהבת :*
וסורי עם הסוף היה מטריד אבל זה הארי חחחחח.. ;)