סודותיו של הרוצח / מייטי – פרק 2

הפרק הראשון: https://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94/%D7%A1%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%A6%D7%97-%D7%9E%D7%99%D7%99%D7%98%D7%99-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-1.html
———–
"אג'אשי מי-רו!" נשמע קולה של המזכירה של מי-רו. הוא קם מהכיסא וכיבה את המחשב שבו הסתכל בחצי שעה האחרונה. הוא חיפש את התשובה לשאלה שלו – למה וואן-יונג רוצה שהוא יתנקש בדונג-ווק. הוא ידע שדונג-ווק מוגן ביותר. מאוד מוגן. אבל עדיין היה לו סיכוי, הרי שיש לו איש גם בתוך "טי-איי-אם תעשיות אן-בי", החברה של דונג-ווק. הוא שם את הווסט שלו בכאב עצום, ידיו השרופות מהשמש כאבו מהמגע הקל הזה. הוא פתח את הדלת, ומצא את עצמו ניצב פנים אל פנים עם נער רזה בצורה מעוררת רחמים, מעילו קרוע ושיער החום-בהיר והלא טיפוסי לקוריאה סתור. הוא חש שהנער הזה יכול להועיל לו. בכל יום רגיל הוא היה מסלק אותו במכות, מזמין את המאבטחים, אבל אחרי פגישה עם וואן-יונג הוא נעשה הרבה יותר מדי רגיש, לטעמו.
"אג'אשי? שמי קים מי-סוק. א-אנ…" הוא לא סיים את המילה, המזגן שבחדר גרם לו לרעוד כמו מטורף. מי-רו נענע בראשו. אפילו מבוגר כמוהו היה מותר להיות מתוסכל. מדוע הנער הגיע? אבל כמובן, להתחשב, בנימוס, אולי יש לו משהו חשוב להגיד.
"הכנס, נערי," אמר מי-רו בקול שקט ונעים, ולא משיי ומפחיד שכהרגלו. "שב על הספה, רק תנסה לא ללכלך לי את השטיח, בסדר?" הנטיה שלו לסדר התבטאה שוב. הוא כל כך לא רצה שהנער יחשוב שהוא בודד סטרילי. זה בדרך כלל מונע מאנשים להתקרב אליו. הוא רצה להרביץ לעצמו, אבל הוא ידע שזה לא ירשים את הנער.
"מדוע אתה פה, נערי?" הוא שאל באותו קול חמים יחסית, אבל הפעם הוסיף נימה קשוחה – רק קצת – לדיבורו. הוא צריך להיות רציני. הוא עטה על פניו מסכה מתעניינת, למרות שהוא רצה רק להגיע לסוף, מדוע הנער פה. אבל מנסיון של עשר שנים כמעט, הוא ידע שזה צריך לבוא מעצמו.

"שמי קים מי-סוק, כמו שאמרתי." התחיל הנער. בתוך ליבו הוא פחד, הוא פחד מאוד. הוא לא ידע מה הוא אמור להגיד, ואם ישאל אותו האיש מאיפה שמע בכלל שיש פה משרד של מתנקשים…. האם תהיה לו תשובה? שהם התנקשו באביו? לא, זו לא התשובה. הוא ידע שזה נכון, אבל האיש לא יקבל את זה בהבנה. הוא לא יבין, כמו כל אחד. הוא יגיד… הוא יגיד… הוא יגיד שהוא פושע בעולם התחתון, שהוא יודע על המתנקשים.
"אני בן 17 וחצי, אבל במסמכים שלי כתוב שאני בן 16, כי הם מזויפים. גם קים מי-סוק הוא לא שמי האמיתי, זהו השם הבדוי שלי. את השם שלי אני אמסור במידה ויהיה צורך. אני פושע, פושע פשוט. אני חיי במלונות, עובר כל יומיים מלון ומשיג את הכסף בגניבה ולעיתים בעבודה רגילה יותר, כמו שטיפת מכוניות. מגיל צעיר התעניינתי בסכינים, ויש בי דחף סדיסטי ברור. אבל, בשונה מכל איש רגיל בן זמננו, אני לא מתעניין בהרג ברובה, שאין בו שום מקום לרגש, אלא שאני יודע להרוג בסכין מאז שאני בן עשר. ואני, אם כך, שמעתי על המקום – שהוא מציע עבודה למתנקשים. ו… ו…" הוא לא היה יוכל להמשיך לדבר. הוא התחיל למולל את חולצות הלבנה והמלוכלכת בידו. הוא ידע שהסיפור הלך היטב, לפי פניות של מי-רו, שישב על הכיסא ולא נגע בסיגריה שלו שנחה דלוקה על השולחן במהלך כל הדיבור. הוא הבין לפי הקול המחוספס של מי-רו שהוא מעשן בצורה סדירה, והוא ידע שהוא גרם לאיש להתעניין.
"ואתה מנסה להתקבל לפה לעבוד? ילד בן 17 וחצי עם נטיה סדיסטית לרצח בסכין?" קולו של מי-רו לעג לו. מי-סוק ידע היטב שעכשיו הוא יסגיד אותו למשטרה, והוא יכלא. כמובן, הוא בטח באיש. הוא כבר החל לקום מהספה, ידו נשלחה במהירות לכיוון חגורתו. מי-רו הבין מיד שהוא הולך לשלוף את סכינו, שהוסתרה בתחכום.
"חכה, נערי," אמר מי-רו בקול שקט, ומופתע. "אני לא פוסל אותך. ואני לא שואל איך הגעת דווקא אליי. אני שואל שאלה כזאת – האם אתה מוכן להסתכן בכלא, מוות ועינויים? האם לא תסגיר אותנו?" מי-סוק קלט מיד שהוא משחק איתו את השוטר-בוחן-איש עסקים. הוא ידע מה הוא אמור לענות, אבל פיו המורד אמר דווקא משהו אחר.
"אני לא אגיע לכלא, הבטחה שלי. ואם יש מישהו שמקיים את הבטחתנו כל פעם, זה אני." הוא סיים בחיוך מתנשא. הוא ידע שזה יעבוד, כמובן. הרי שהאיש רצה לקבל אותו מההתחלה.

מי-רו היה נלהב. אבל הוא ידע שהאיש צעיר. ואין מקום לטעויות. אבל הנער היה כה כריזמטי… וסיפורו, עד כמה שנשמע בדוי, הרגיש אמיתי. בדיוק בגלל שנשמע בדוי.
"חכה למטה, קים מי-סוק, אל תשתעשע עם המזכירה. אני אשלח לך תשובה בקרוב." אמר מי-רו והחיוך שלה דמה לחיוכו של ערפד. זה הנער שהוא צריך… לרצח של דונג-ווק.