סודותיו של הרוצח / מייטי – פרק 1

ג'אנג מי-רו ישב על רגליו על השולחן ועישן.
ממבטה שבדלת הכניסה, קים וואן-יונג ראתה את האדם המוכר לה עד כאב: גבר כהה עור בעל שיער שחור קצוץ, גב רחב וכתפיים רחובות, יציבה של איש עסקים – לבוש בחליפה כמו תמיד. אבל היא ידעה שהוא שונה, הוא עישן.
וואן-יונג לא ראתה אותו הרבה יותר מדי זמן, אבל היא ידעה מאוד טוב שהוא השתנה. ידו השמאלית החזיקה בסיגריה בזמן שנשף לאוויר את העשן ששאף לפני כמה רגעים, ידו השניה נחה ליד ברכו. שום אדם שפוי בעולם הזה שלא היה חושב שהאיש, ג'אנג מי-רו, רואה את קים וואן-יונג. אבל וואן-יונג ידעה היטב שהוא רואה אותה – מזמן היא הבינה שמי-רו רואה יותר ממה שהיה אמור לראות. היא הביטה בו כאשר הכניס את הסיגריה בחזרה לפה, שלוו כמו מת, זקוף כמו ג'ירף ודומם כמו אבן.
היא קפצה בבהלה כאשר הוא התחיל לדבר. היא לא שמעה את הקול הזה כל-כך הרבה זמן… היא הייתה עסוקה בצליל המשיי שלו עד שלא הבינה את המילים. עיניה קלטו את גופו פונה עליה. הכיסא שעליו ישב הסתובב, ועיניה השחורות-כמו-דיו ראו את פניו. היא לא חשבה שהוא יראה ככה.
בתנועה לא רצונית נמשכה ידה לכיוון פיה. לא. זהו לא ג'אנג מי-רו. ג'אנג מי-רו, כמובן, קלט את התנועה. הפעם היא הבינה בהחלט מה אמר.
"אניונג האסיו*, קים וואן-יונג." אמר מירו בקול שקט וברור, אך נימתו הייתה חדה ותוהה. 'הוא אינו מבין מדוע אני כאן,' חשבה וואן-יונג, אך לפני שהספיקה לענות המשיך מי-רו לדבר. "קים וואן-יונג, או שאולי עדיף שאקרא לך וואן-יונג פשוט, כי הרי אנחנו מכירי-" הסיגריה כבר נחה במאפרה כשהוא דיבר. וואן-יונג הביטה בו בחומרה. היא לא זכרה אותו כל-כך חצוף. "קרא לי וואן-יונג, אג'אשי*" היא שנאה את עצמה על כך שנאלצה לקרוא לאדם הזה אג'אשי. אג'אשי לא מיועד לאנסים ורוצחים, אבל… היא לא רצתה לחשוב מה הוא מבינהם. היא ידעה – אבל התעלמה מכך. 'אל תחשבי על כך…' אמר קול ההגיון במוחה. 'חשבי על כך! כן!' אמר השטן ששכן בה.
"אם כך, וואן-יונג," הבעתו של מי-רו התקררה. "מה את רוצה ממני, ומדוע את פה, וואן-יונג, הרי שזה לא בגלל שהתגעגעת עליי, או שכן?" הוא העלה את החיוך שהיא זכרה עוד מימי הלימודים באוניברסיטה. לא, אל תחשבי על הזמן ההוא. היית טפשה. העיניים שלה ברקו בכעס. היה להן צבע חום-בהיר בדרך כלל, אבל הנטיה שלהן לשנות את צבען ברגעי כעס שמרה על עצמה מאז ילדותה. העיניים נצבעו בזהוב. היא הסתובבה. ג'אנג מי-רו לא אמור לראות אותה לא בשלוותה. היא מצאה את עצמה בוהה במראה שנתלתה בתחילת החדר, ומאחורי המראה של ראשה, היה מי-רו שגיחך. כן, הוא ראה את העיניים הזהובות של קים וואן-יונג.
וואן-יונג לא הסתובבה. היא נזכרה ברגעים יפים בעבר… קולות נעימים ורכים כמו נוצות ממלמלים באוזנה עד כמה שהיא יפה… היא זכרה את ההרגשה של יד שנצמדת לגבה ומחבקת אותה, את ההרגשה ההיא… היא סילקה את המחשבות מראשה. 'תתאפסי,' צוותה על עצמה. והרי שקים וואן-יונג הייתה ידועה בכך שידעה לצוות על עצמה לציית.

"אג'אשי, באתי בבקשה. במטלה, למען האמת." ידה הוכנסה לכיסה האחורי של מכנסי הג'ינס שלה. היא הוציאה כרטיס אשראי זהוב. למי-רו לקח זמן להבין מהו הכרטיס הזה. כרטיס אשראי אמריקאי… היא לא הביאה אותו סתם. אם מי-רו צודק, זהו התשלום. ובדרך כלל מי-רו צודק בקשר לכסף. תמיד, למען האמת.
"אני מוכן להזיל בשבילך, יקירתי," הוא ידע שהיא תתעצבן… וכמה שהוא התגעגע למראה של העיניים הזהובות הללו. היא הסתובבה חזרה אליו באיטיות. היא נעצה בו את המבט הכועס ההוא, עם העיניים הזהובות, שהוא זכר. הוא לא חייך. 'תשאר קר כמו קרח, יציב כמו אבן ומתנשא כמעט כמו וואן-יונג,' הוא אמר לעצמו. כן, הוא צריך לזכור את המשפט הזה. זה חכם. מפתיע כמה דברים חכמים מתגלים כשמדברים עם וואן-יונג.
"ג'אנג מי-רו," היא אמרה בקול רם וחד – כמו שהוא זכר אותה. לא הבחורונת שפנתה אליו ב-"אג'אשי" כמו משרתת חסרת תועלת, אלא כמו… טוב, כמו קים וואן-יונג. "אל תדבר איתי על להוזיל. אני לא רוצה ממך טובות, מקולל. אני לא רוצה לקלל את עצמי בזוהמה שלך. יש לך כרטיס אשראי. יש לך מטרה. אתה רק צריך להרוג את המטרה – בלי לשים את הכוונת עלי. מובן? אם כך, אם תעשה זאת לפני היום הראשון לדַל*, תקבל עוד תוספת." הקול שלה לא רעד. הוא היה קר וחד, כמה שהוא נהנה לשמוע את הקול הזה…
"הקורבן?" שאל מי-רו, לוקח סיגריה נוספת מהקופסא שנחה על השולחן. סיגריות טובות… ובכסף הוא יקנה גם אלכוהול ואולי מתנה לאומה*.
"דו דונג-ווק. אני לא צריכה להזכיר לך מי זה." היא אמרה בקול שקט וברור, לא חד. יותר… יותר רגוע. אבל הוא ידע שהיא פשוט מדחיקה את הכאב. "ו… לפני שתגיע למסקנות…." קולה רעד מקצת. "היית פונה לכל, פשוט לכל אדם אחר, אבל אתה מוכר בעולם התחתון כהטוב ביותר." החיוך שעלה על פניה היה סדיסטי במעט. 'לא. היא בהחלט לא דומה לג'אנג וואן-יונג,' החליט לבסוף מי-רו. הדלת נתרקה מאחורי גבה של וואן-יונג, ומי-רו נשאר עם תהיותיו, שבראשן – מדוע רוצה וואן-יונג להרוג את דונג-ווק?