מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 19

### מצטרת שלא העלתי הרבה הרבה זמןןןןן… לא מתכוונת לנטוש! רשמתי כאן הודעה לפני חמישה ימים שאני נוסעת לטיול של חמישה ימים כדי שלא תדאגו אבל מישהי מחקה לי אותו או דיווחה עליו אין לי מושג למה…. חבל זה בשביל הבנות, בשבילכן (או הבנים – מי שקורא אני לא יודעת חחחח) לא בשבילי.
בקיצור יהיו לי כאן כמה הודעות חשובות! אני יודעת שזה לא סיפור וזה הודעה אבל בכל זאת זה קדור לסיפור אז אל תמחקו לי! ככה תהיה אי הבנה והכל יסתבך… זה בכלל לא אמור להפריע לכן שיש כאן הודעה…. בקיצור, אני רואה שחיכיתן לזה, פרק 19 ! תהנו###

~~~נקודת המבט של אלה~~~

"בגלל שאני אוהב אותך". קפאתי במקום, לא, לא לא לא לא. הוא לא יכול לאהוב אותי, אנחנו בקושי היינו אפילו זוג. עד לפני שבועיים הייתי הבנאדם השנוא עליו… זה לא יכול לקרות. לא הצלחתי להוציא כלום מהפה, לא הצלחתי להסתובב כדי להיות עם הפנים אליו, לא נתתי לעצמי. "אלה" יכולתי לשמוע את הנשימה הכבדה שלו והבנתי שהוא לקח כמה צעדים קדימה הלב שלי דפק כל כך חזק, עכשיו הבנתי כמה קרוב הוא היה. "אני אוהב אותך" הפעם הוא נשמע הרבה יותר בטוח בעצמו. הרגשתי את הדמעות של העיניים שלי מתייבשות אבל רוצות לרדת שוב, בכיתי יותר מדי בשבועות האחרונים. "תגידי משהו" הוא אמר אחרי דקה של שקט. הסתובבתי לאט, מסתכלת למעלה עליו בפחד.
הוא נראה כל כך לחוץ עכשיו, במצב שאף פעם לא ראיתי אותו קודם. הוא כל כך חיכה לתשובה שלי וניסיתי לגרום לקול שלי להסתדר.
"מה–מה אתה מצפה ממני להגיד?" סוף סוף הגבתי. "הארי, אני… אני לא מוכנה לזה. עדיין לא…" נאנחתי כשראיתי את הפנים שלו נופלות ורציתי לבעוט בעצמי בכל מקום. למה אני לא יכולה פשוט לסלוח לו? למה אני לא יכולה להגיד את זה בחזרה? בגלל שלאזעזל הרגשתי את כל מה שהוא אמר!
"אני מצטערת. אבל אחרי הכל, אני רק צריכה לסדר לעצמי את הראש"

אלוהים ישמור, זה כאילו שהראש שלי, הלב שלי והפה שלי היו אנשים משל עצמם!
"אלה… הייתי כל כך טיפש, אני מצטער ואני אגיד את זה עוד מליון פעם אם תרצי. את שלי ואני אהיה לגמרי מטומטם אם אני אתן לעצמי לאבד אותך שוב." המילים שלו כל כך נכנסו בי. אני לא יכולה לתאר את מה שהרגשתי עכשיו ואלוהים כמה שחייכתי לעצמי מבפנים.

"הארי… זה לא ככה. אני מבי–" הוא צער אותי באמצע כשהתקרב קרוב יותר אלי והניח את היידים שלו על עצם הלחיים שלי. "בבקשה אלה. אני לא יכול להרשות לעצמי לתת לך לעבור את זה לבד. ואני לא אוותר, את צריכה אותי, אני צריך אותך. בבקשה תסלחי לי" הוא הסתכל לי כל הזמן בעיניים והמבא שלו היה כל כך מפוחד. אבל הייתי אפילו יותר מפוחדת בעצמי.
הוא צודק, אני לא יכולה לעבור את זה לבד. אני כל כך חלשה. פתאום הזכוכית בראש שלי התנפצה והכל בא אלי בבת אחת. אין לי למי לפנות, אני לגמרי יתומה. אני לבד. הרגשתי כל כך חסרת אונים, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.. פתאום פרצתי בבכי ענק ישר לתוך הזרועות הפתוחות של הארי. כל מה שרציתי לעשות כל הזמן הזה זה לבכות לתוך החזה שלו, לדעת שהוא כאן בשבילי, מנחם אותי ודואג לי.
הרגשתי את היידים הנעימות והמלטפות שלו מנחמות אותי והוא לחש לי שהוא כאן כל הזמן. זה היה כל מה שהייתי צריכה עכשיו. את הארי…

הלכנו ביחד לבית של סבתא שלי, למרות שהארי לגמרי פחד ממנה. ידעתי שבטח סבתא שלי הזהירה אותו מפני עצמה. הכרחתי אותו ללכת את כל הדרך לכניסה ואני נשבעת שזה לקח שנה…
עמדנו מול הדלת בזמן שדפקתי עליה, עוד מנסה לגרום לדמעות שלי להתייבש מהלחי. "אני באמת מעדיף לחכות במכונית." הוא אמר לחוץ מה שגרם לי קצת לחייך לעצמי. לא אמרתי כלום כשהדלת נפתחה וסבתא שלי עמדה בכניסה, מביאה מבטי מוות להארי. "יש לך הרבה מזל שהיד שלי לא על הפרצוף שלך עכשיו" היא אמר כשראתה את היידים שלנו מוחזקות אחת עם השנייה.
"היי.. זה בסדר, הכל בסדר" הרגעתי אותה והארי סיפר לה הכל בקצרה, היא החליטה לסלוח לו אבל אני בטוחה שייקח לה קצת זמן לגמרי לסלוח לו… נכנסנו לתוך הבית וכולם היו בפנים, חוץ מג'סי שאני בטוחה שסבתא שלי והאחרים לא נתנו לה להישאר כאן… קרוליין בכתה בשקט לתוך הזרועות של זאיין כשהם ישבו על הספה ליד השאר בזמן שלואי ישב מודאג על הכורסא שליד הספה. הארי ישר הוריד את הג'קט ממנו כשראה את אחותי בוכה ולקח אותה מהזרועות של זאיין כשהתיישב ליידה על הספה. ידעתי כמה שהאהבה בין אחותי להארי גדולה, הוא תמיד דואג לה, היא ממש חשובה לו וחייכתי לעצמי טיפה כשראיתי את זה.

לואי הסתכלתי למעלה אלי כשראה את הארי. נתתי לו חיוך מזוייף קטן והוא חייך חיוך קטן בחזרה לפני שפתח את הזרועות שלו אלי. התקרבתי אליו לפני שהוא ישר תפס אותי והושיב אותי אליו. הוא נתן לי חיבוק ענק כשהתכרבלנו ביחד על הכורסא. היידים שלי היו מלופפות סביב הצוואר שלו ששם גם היה הראש שלי, מונח על הכתף שלו כשנאנחתי והוא ליטף אותי. כשהיידים שלו מסביב למותניים ולגב שלי. שמחתי לקבל את ה'אח' שלי בחזרה. אני מקווה שלאט לאט הכל יתחיל להסתדר סוף סוף.

**************************************************************************
************************************
*******************************************************************************

נגמרה חופשת החורף וחזרו הלימודים. לבשתי את הגי'נס הארוך הכהה שלי ושמתי חולצה לבנה ארוכה ונעימה לפני שליפפתי סביבי צעיף בצבע בורדו נעים. נעלתי מגפיים חומות נמוכות ולקחתי את התיק צד שלי לפני שירדתי למטה מהחדר שלי. (תמונה של הבגד של אלה ברציתי להוסיף).
ירדתי למטה במדרגות ואני לא אתפלא אם עוד כולם ישנים. קמתי מוקדם היום כי רציתי לוודא שאביה ודניאל לא מתכוונות לחכות לי, עוד לא הייתי מוכנה לחזור לגמרי לשיגרה. אז החלטתי לקום מוקדם ולעבור בסטארבאקס לקפה במקום למהר לבצפר. לקחתי את המפתחות של האוטו מהשולחן במטבח והתכוונתי ללכת החוצה אבל אז שמעתי קול של מישהו מהסלון. "את כבר הולכת?" הארי התקדם לכיוון השולחן. הסתכלתי עליו, לבוש בלי כלום חוץ ממכנס טרניג ארוך וגרביים לפני שהנהנתי לאט. "מה אתה עושה ער כל כך מוקדם?" שאלתי עם המפתחות ביד שלי. הוא פיהק כשהעביר את היד בשיער שלו. "סתם, לא הצלחתי לישון ממש טוב, החלטתי כבר לוותר ולהתחיל את היום".

"שלא תחשבי שאני לא יודע למה את יוצאת כל כך מוקדם" הוא המשיך והרים גבה אלי לפני שנאנחתי. "אני יודעת מה אתה חושב… זה פשוט שאני עוד לא מוכנה לזה…" אמרתי כשנאנחתי בזמן שהוא התקרב אלי וסידר לי את השיער למאחורי האוזן. זה גרם לי לצמרמורת אבל ניסיתי לשחק את עצמי רגועה. "אני מבין… קחי כמה זמן שאת צריכה" הוא המשיך לשחק לי עם השיער ונאנחתי בשקט.

"את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה? את לא חייבת… את יכולה להישאר כאן בבית איתי" הוא קירב את המותניים שלי קרוב יותר והרגשתי את המצחים שלנו נפגשים. הייתה לי צמרמורת להרגיש את היידים שלו ככה עלי והלחיים שלי נהפכו לאדומות. "לא, אני בטוחה. אני צריכה להתחיל לחזור לשיגרה" אמרתי בשקט כשהיידים שלי היו מונחות לו בעדינות על החזה.

הוא נאנח בשקט ויכולתי להרגיש אותי מסתכל למטה אלי כשאני התסכלתי על הריצפה או כל מקום אחר שהוא לא הארי. "טוב… אבל אין סיכוי שאת יוצאת ככה מהבית" הוא אמר כשהרחיק אותי מהחזה שלו כדי להסתכל עלי. הסתכלתי עליו מבולבלת ולא הבנתי מה לא בסדר במה שאני לובשת. הוא עלה למעלה ובמהרה ירד בחזרה ביחד עם מעיל עור שחור והלביש אותו סביבי. גילגלתי עיניים אליו כשלבשתי את המעיל. "אתה ממש קוץ בתחת כשאתה דואג אתה יודע?".
"כן, אבל לא יכול להיות אכפת לי פחות כל עוד זה לגבייך". הוא חייך אלי וזה גרם לי לחייך חיוך ענק והוא נתן לי נשיקה נעימה על המצח לפני שיצאתי החוצה מהבית והרגשתי את המבט שלו עלי כל הזמן הזה.