אני לא יכולה להגיד דבר
זה אוכל אותי מבפנים
אבל לעולם את המילים הללו לא אוכל להגיד
זה צורב את הלב שזועק לעזרה
כנראה לא מבין שאף אחד לא יגיע.
אף אחד לא יודע
ואני בשקט סובלת
אף פעם לא אדע
אם מישהו יכול היה לעשות אחרת.
והנה זה שוב קורה
ואני רוצה כבר לשחרר הכול
אבל האם ישנו את היחס כלפיי
ויראו בי אדם שונה מאתמול?
אני בוכה ומתייפחת לתוך הכרית
כי אי אפשר יותר, זה ממש מכביד
ושוב פעם אני מרגישה שנמאס ושכדאי לעזוב הכול
אולי לשכב על המיטה, להתכסות בשמיכה צמרירית ולישון לעד, גם אחרי אור היום.
אולי אם אספר למישהו מה מתחולל מאחורי החזות החייכנית
אחוש טוב יותר, ואולי סוף סוף אהיה שלווה לתמיד
אבל הפה נפתח ומילה לא יוצאת
המחסום עוצר בעדי מלהתפוצץ.
ואני צועקת בלבי, שותקת
בתוך לבי מתייסרת
אף אחד לא יודע
נראה שגם למעלה אף אחד לא שומע.
אבל הכאב חולף, מתישהו
מתמודדים ומתגברים, איכשהו
אבל בסופו של דבר זה חוזר על עצמו
וממשיכים להיאחז ולא למעוד.
תגובות (4)
אוץ', משום מה אוץ'…
מרגיש כמו נקודת מבט מתוסכלת ועצובה… שיר עדין אך צועק, אהבתי מאוד <3
כתיבה טובה ונוגעת…
שבת שלום (=
תודה רבה ספיר 3>
שיר מקסים :)
התחברתי אליו לגמרי, והכתיבה שלך נהדרת.
תמשיכי ככה!
אומגד אומגד אומגד.
קודם כל, זה פשוט כבוד שאת מגיבה לי! <:
לולז, ותודה רבה לך!