בת הרוח פרק 13

אבל אז מאחורי הופיע סבא שלי והפתיע את שניהם ככה שלואיס שפך את התה שלו, וזה היה מחזה ממש מצחיק חוץ מהעובדה שבגלל סבא שלי שוב אנשים התחילו לנעוץ בי מבטים מכל הכיוונים, והפעם היו שם הרבה יותר אנשים, ואיכשהו כבר התרגלתי למבטים האלה אז עשיתי פרצוף אדיש ואמרתי לסבי שלום ובוקר טוב.
אחרי ששאל אותי איך אני ואיך ישנתי הוא חזר לשולחן שלו בקצה השני של חדר האוכל העצום הזה ששכחתי לתאר, אז החדר נראה כמו חדר נשפים של ימי הביניים, אבל היה מלא שולחנות עץ בכל מיני סגנונות ועיצובים,לא היה שם שום שולחן שנראה כמו קודמו לפי מה שאני הצלחתי לראות.
התיישבתי בכיסא שחור לגמרי, כשהתיישבתי כל העיניים של האנשים בשולחן ובחדר כולו שוב ננעצו בי…אוי כמה נמאס לי מכל האנשים האלה,על כל תנועה קטנה שלי ננעצים בי מיליוני מבטים זועמים במטרה שאני אמות מרוב מבוכה, אבל אני לא אספק להם את ההנעה במוות שלי, לא אני אהיה פה עוד הרבה זמן ולא אכפת לי כמה פעמים הם ינעצו את המבטים המזורגגים שלהם!
"למה אתם נועצים בי מבטים?" שאלתי בקול קצת יותר מדי כעוס, לא שאכפת לי.
"כי….טוב…..אמממ" אמרה אלי, כאילו זה דבר כל כך לא יאומן ומוזר שאי אפשר לבטא אות בול רם.
"נו מה זה?" שאלתי כועסת עוד יותר, וברצינו יש לי סיבה לכעוס , שוב מסתירים ממני דברים.
"בגלל שזה נראה כאילו אלי לא יכולה לבטא מילים כלשהן ברגע זה, אני אספר לך " אמר ליאו, אבל יודעים מה אני אחזור לשם הקודם שלו קרפד מלוקק "זה הכיסא הסוג של מקולל. בפעם האחרונה שמישהו באמת הצליח לשבת בה הוא היה האדם הדגול ביותר בתולדות המשפחה, ומאז כל מי שניסה לשבת מת בדרכים שונות ומוזרות ואת הראשונה שיושבת בה ולא מתה מאז" סיים לדבר הקרפד המלוקק.
אז העיניים פה ממש מוזרים כמו שלדעתי כולם שמו לב בשלב הזה. כיסא מקולל? עוד כמה דברים אני אצטרך לסבול….אה ורק אני יושבת עליו בלי למות מוות נורא ומוזר, משהו פה לא מסתדר לי בכלל. גם יש נבואה שאני מוזכרת בה וגם אני יושבת על כיסא שכל מי שישב עליו עד עכשיו מת, החיים שלי זה דבר שאף אחד לא צריך לחוות אפילו לא האויב הכי גרוע שלי.
"אוקי אז אני מבינה את המבטים, אבל אפשר לחזור לארוחה אני רעבה" דיברתי בקול אדיש ורגוע כי אם הייתי מדברת אחרת הייתי נותנת להם עוד סיבה לדבר עלי,וזה הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו.
הבטתי לרגע אחד בכל מי שהביט בי במבט הכי זועם שיכולתי והם הפסיקו להסתכל עלי וחזרו לאכול.
היה חסר להם שהם לא היו חוזרים לאכול, כנראה הייתי מעיפה אותם בדיוק כמו את לואיס וליאו.
בזמן שכולם אכלו איכשהו הופיע על הצלחת שלי האוכל שהכי רציתי, עוגיות מדלן ויין, וכן אני מעוד אוהבת יין וחוששת שאני אהפוך לאלכוהוליסטית בעתיד.

אחרי הארוחה המסעירה הזה הגיע הזמן לשיעורים שלי עם אלי. נכנסנו לחדר עם גג זכוכית וחלונות בכל מקום, היה בה שולחן וכמה מזרנים, וגם ספרייה ואם לא דמיינתי היו בה גם כמה עלים שנפלו מעצים, אבל זה אומר שיש בחדר הזה עצים.
לא היו בה עצים.