הפתק- פרק 2

בפרק הקודם-
דבר אחד אני יודעת עכשיו-בחודשים הקרובים, אני לא צריכה לצפות בכל פעם למשפט שונה, ולהתאכזב בכל פעם מחדש.
הפרק-
ריח נעים וחם של אפייה ממלא את הבית. האוויר מתמלא אט אט בניחוח מתקתק ומנחם.
זו בטח שרון, שמכינה את ארוחת הבוקר לבדה. תכננתי לבוא לעזור לה, אבל הפתק הסיח את דעתי.
אני קמה משרפרף העץ, הופכת את הפתק וגוררת את השרפרף עד לצידה של המיטה שלי.
אני יורדת במדרגות אל הקומה התחתונה. ככל שאני מעמיקה לרדת יותר, כך הריח מתגבר.
אני הולכת חרישית אל המטבח. הריח הביתי והמנחם משכיח ממני את האכזבה והעצב, בניגוד לשרון, שאני מסתכלת עליה מבלי שתראה אותי, מוציאה קערה גדולה עם עיסת פנקייק מהמקרר, ומנסה להתנחם בבישול. פיה אינו עולה מעלה, וגם לא יורד מטה. הוא נשאר במקומו בקו ישר, ולא זז. אין בו כל הבעה , ולכן היא נראית כל כך עצובה וריקה. עיניה אינן ממוקדות, אינן מחייכות, ואינן מתמלאות דמעות. היא נראית לא מרוכזת. אני יודעת שאילו הייתה יודעת שאני רואה אותה, היא הייתה מנסה להיראות אחרת. פחות חלשה, פחות עצובה.
היא מוציאה מאחת המגירות מחבת קטנה, בצבע כתום. הצבע האהוב עליה. צבע שמח, עליז ומעודד, מתאים לאופי שלה. עכשיו היא צריכה מישהו או משהו שיעשה את העבודה שלה במקומה.
מישהו שינסה לשמח אותה. משהו שיגרום לה לחייך. ובמקרה הזה- זה הכתום. חבל שלא אני.
הלוואי שיכולתי, רק ברגע הזה, לנסות להפיג מעצמי את האכזבה והכאב, רק לרגע אחד, כדי לגרום לה לחייך. אבל אני לא כמוה. אני יודעת שרק אם אפתח את הפה שלי, זה רק יגרע מהמצב. אני בעצמי לא מוצאת סיבות לחייך, או מה להגיד. אני בעצמי לא יכולה להביט לה בעיניים, ולהגיד לה שהכל יהיה בסדר. כי אני בעצמי, יודעת שאבא לא יחזור בקרוב. אני בעצמי, יודעת שאי אפשר לומר שהכל יהיה בסדר, במיוחד לא לשרון, כי שרון יודעת אפילו יותר טוב ממני שבעוד כמה חודשים, נראה שוב את אותו המשפט המעיק הזה. ושרון יודעת יותר טוב ממני, למה אבא לא רוצה לחזור בקרוב. כי אני, אני לא יודעת בכלל אם אלו ההחלטות שלו, להישאר, או שזה מה שהוא התחייב אליו. כי אני, אני לא יודעת אם כשהצטרף לעבודה, ידע שזה מה שעליו לעשות. לנטוש את שתי בנותיו למשך שנה וחצי. ועכשיו, כנראה שאפילו יותר. אני מקווה שהוא יודע כמה אנחנו רוצות שיחזור כבר, כדי שיבין, שבקרוב כבר נפסיק להתגעגע. נתרגל לשגרה הזו, כאילו כולם באותו המצב.
שרון הולכת למקרר כדי להביא חמאה, ואני מביאה מצקת בשביל הפנקייקים, כשהיא לא רואה שאני שם. כשהיא מגיעה, היא רואה אותי מערבבת את העיסה עם המצקת. אני יכולה לראות שהיא כל כך שקועה בעצב שלה, כי היא לא משנה את ההתנהלות שלה, ולא את חוסר הבעת הפנים שעל פרצופה. אני לא מצפה ממנה להתייחס אליי, כי אני יודעת שאם הייתי עצובה כמוה, גם אני הייתי עושה זאת. לכן אני מתחילה ראשונה את השיחה.
"קראתי את הפתק" אמרתי לה חרישית. לא הייתי צריכה להזכיר אותו, עכשיו היא תהיה אפילו עוד יותר עצובה. היא מהנהנת בראשה. אני לוקחת מידיה בעדינות את החמאה. היא לא מתנגדת.
חתכתי מהחמאה חתיכה דקה, בעזרת סכין. בינתיים, היא הניחה את המחבת הכתומה על הגז והדליקה אותו, מתבוננת בצבע הכתום. אני נועצת את הסכין בחתיכת החמאה הדקה שחתכתי, ומשחררת אותה על המחבת. בינתיים, שרון חוזרת לקרש החיתוך שבו הפסיקה לחתוך את המלפפון כשפרשה להביא את עיסת הפנקייק, וממשיכה לחתוך את המלפפון במהירות.
אפשר לשמוע את קול הסכין החדה פוגשת בקרש החיתוך מתוך השקט שהציף את הבית.
"אז איך אבא הצליח להביא את הפתק מאמריקה עד לכאן?" אמרתי, נזהרת.
"הוא הדביק את זה בחבילה שיש בה משהו, לא פתחתי אותה, כי חיכיתי לך,שתקראי קודם.", ענתה שרון בחוסר עניין, שבכלל לא הסתכלה לכיווני, רק חתכה את המלפפון.
אני יוצקת למחבת את עיסת הפנקייק, והולכת להביא צלחת כדי לשים בה את כל הפנקייקים.
"אם כבר את מביאה צלחת," אמרה שרון שראתה אותי מוציאה צלחת מהמגירה, "את יכולה להביא גם קערה לסלט?" "טוב" עניתי לה, והוצאתי גם קערה לסלט. הנחתי אותה על השיש, ליד שרון, ואת הצלחת הנחתי ליד הגז, בזמן שהפכתי עם מרית את הפנקייק.
"את לא סקרנית לראות מה יש בקופסא?" שאלתי את שרון לאחר שתיקה ארוכה, בזמן שאני מוציאה את הפנקייק מהמחבת לצלחת.
"בטח עוד איזו חולצה או נעליים מקנדה…" שרון ענתה באדישות.
אני מוזגת עוד מעיסת הפנקייק למחבת ומסתכלת סביבי בכוונה לראות את החבילה.
מבטי נעצר בשולחן האוכל, עליו נעמדה קופסת קרטון קטנה.
עזבתי את המצקת, שנפלה על השיש, ומיהרתי להביא את החבילה הקטנה.
קירבתי אותה לשרון, שמזגה את הירקות מקרש החיתוך לקערת הסלט.
"טוב, אני פותחת", אמרתי לשרון. יכולתי לראות מזווית עיני ששרון מסתכלת על קופסת הקרטון הקטנה, ומחכה לראות אם צדקה וזו אכן עוד חולצה או נעליים מקנדה.
קרעתי לאט לאט את העטיפה, שכבה אחר שכבה, והנחתי את חתיכות הקרטון הקרועות על השיש.
בתוך הקופסא הייתה מעטפה של מכתב. פתחתי את המעטפה, וראיתי דף מקופל לחצי. פתחתי אותו.
על הדף עצמו היו המון אותיות ומילים- כתב ידו של אבא, שזכור לי מהבוקר, ובתוך הדף המקופל היו- שני כרטיסי טיסה לאמריקה.