לא כל הנוצץ זהב – פרק 29

"מה העניין, כירון?" שאלתי אותו.
הוא רק הביט בי עם עיניים משונות.
"קרה משהו?" שאלתי, מתחיל לחשוש.
"אתה בוודאי הבנת שהאלים קיימים," הוא אמר.
"עד כמה שאפשר להבין את זה," מלמלתי, "כלומר… זה… מיתוס."
העיניים שלו ניצוצו.
"אתה יודע כמה פעמים כבר שמעתי את זה?" הוא שאל.
"אני מניח שהרבה. קשה להאמין במשהו שהתרגלת לשמוע אותו כאגדה," אמרתי.
"זו הייתה אמירה נכונה," אמר כירון.
הנהנתי בשקט.
"אם כך, מה קרה?" שאלתי.
"זה עניין אחר. האלים כועסים."
בהיתי בו במבט נוקב, כמו זה שאבא שלי נהג לבהות בי איתו.
"למה?" שאלתי, חושש.
אתם מבינים, לא ידעתי מי אמא שלי. קיוויתי שהיא אלה מגניבה, אבל לא היה מבחר גדול. פחדתי שאולי הם כועסים כי אני רוצה אמא מגניבה וקיבלתי אמא לא מגניבה בעליל או משהו כזה.
"המחנה הזה הוקם עבור הילדים החצויים שלהם, אלו שהם מולידים עם בנות תמותה."
"כן, כן, התוצר של ההתפרעות שלהם," אמרתי.
כירון לא חייך, אבל העיניים שלו הבריקו, מה שרמז על כך שהצלחתי לשעשע אותו.
"ובכן, כל חצוי גר בביתן של ההורה האלוהי שלו, ככה זה מתנהל," הסביר כירון.
"נכון, אבל הסבירו לי את זה בסרט ההדרכה," אמרתי, להוט שכירון יפסיק למתוח אותי כמו מגיש טלוויזיה בתוכנית ריאליטי פופולארית. רציתי לדעת כבר מה הוא רוצה ממני, ושיפסיק לבלבל לי את המוח.
"אתה צודק," אמר כירון, "אבל כל ביתן מקודש לאל,"
הנהנתי.
כבר הבנתי מה הרעיון כאן: כל ביתן קשור לאל. הוא בנוי בשביל הילדים שלו, ואם האל החליט שלא להשריץ ילדים – הביתן יהיה ריק, והוא יהיה ביתן של כבוד.
"והאלים לא אוהבים שילדים שלא שייכים להם ישנים בביתנים שלהם," אמר כירון.
בהיתי בו.
"אני עוד לא ישנתי במחנה," אמרתי.
"נכון, אבל האלים כועסים שבכלל משהו שלא שייך אליהם נכנס למחנה,"
"אתה יכול פשוט לומר לי מה העניין?" שאלתי.
כירון הביט בי במבט משועשע.
לא היה לי כבר ספק שאני צוות הווי ובידור שלו ליום הזה, ואולי הוא אפילו ישמור אותי קרוב אליו בשביל לבדר אותו יום ולילה.
"האלים כועסים עכשיו, כי בן תמותה נכנס למחנה," אמר כירון והביט בי.
"מה זה בן תמותה?" שאלתי.
מה אני אעשה שהאנגלית שלי לא מושלמת כל כך?
"זה בן אדם שאיננו קשור לאלים. מסתבר שזה אתה,"
"ו…?" שאלתי.
"זה פחות או יותר אומר שאתה לא חצוי," הוא אמר.
"כלומר… שאמא שלי באמת מתה?" שאלתי.
"כן," הוא הסביר בשקט תהומי.
לקח לי זמן לקלוט את זה.
תראו, היו לי חיים שלמים להשלים עם העובדה שלעולם לא אפגוש את אמא שלי. זאת הייתה עובדה ברורה שלא ממש יכולתי להתווכח עליה; אבל במחנה זה היה שונה. ברגע שנכנסתי אמרו לי שאמא שלי היא אלה. שהיא בחיים. זה נתן לי תקווה.
אתם מבינים, כל החיים שלי רציתי לפגוש את אמא שלי, וידעתי שזה לא יקרה. אבא לא ממש טרח לשקר לי שקרים ילדותיים. מגיל צעיר הוא טען שאני רוצח.
כשהייתי קטן לא ממש הבנתי למה הכוונה 'רוצח', כלומר, לא רצחתי אף אחד, אבל אז אבא הסביר לי.
הבנתי שאת אמא שלי לעולם לא אפגוש, וזה בהתחלה היה עצוב.
אריק הבין אותי, או חשב שהוא מבין אותי. הוא גדל בלי אבא. זה בטח נורא, אבל זה לא כמו אמא. לו הייתה אמא אוהבת. אם אבא שלי אוהב אותי, כנראה כדי להביע את אהבתו הנצחית ירה בי עם אקדח או משהו כזה.
כשאמרו לי שיש לי אמא – התרגשתי. לא פחות ולא יותר. ממש התרגשתי.
הרגשתי שסופסוף אולי משהו ילך בכיוון הנכון, ואולי בכל זאת לא הכל אבוד. אולי אני לא רוצח.
חשדתי בהודעה הזו, כמו שחשדתי שזה מה שכירון יגיד בשיחה הקטנה שלנו, אבל לא רציתי.
לא רציתי לאבד את הקצה של התקווה לפגוש את אמא שלי.
היא כנראה באמת מתה. לחלוטין, ואני לעולם לא אראה אותה. הילד שהיא כל כך רצתה.
"אז אתה מסלק אותי מכאן?" שאלתי.
"לצערי אין לי כל ברירה," הוא אמר.
"אבל בסרט ההדרכה אמרו שהגבולות מוגנים! ש… בן תמותה אתה קורא לזה?"
הוא הנהן.
"בן תמותה לא יכול לעבור דרכם!"
"גם לי זה מהווה חידה, אין לי כל מושג כיצד עברת את הגבול," הוא אמר לי.
בהיתי בו.
"אני לא רצוי כאן," מלמלתי.
"זה לא שאתה לא רצוי, אתה… בוודאי מבין למה."
"ברור. בגלל שאמא שלי לא אלה, אני מסולק מהמחנה. זאת סוג של אפליה," אמרתי.
"מעולם לא חשבתי על זה, אתה יודע?" הוא שאל.
"מה זה משנה?" שאלתי בקול אומלל, "אין לי אמא."
כירון הביט בי במבט מעורר רחמים.
"אני אביא לך כוס מים," אמר כירון, ונכנס לבניין המרכזי.
אין לי אמא, ולא אפגוש אותה. התקווה שלי התנפצה מחדש לחתיכות, ואני לא זוכר מתי בדיוק, אבל אני זוכר שהתחלתי לבכות.