הפתק- פרק 1

בפרק הקודם-
אוחזת בפתק, ומתחילה לקרוא…
הפרק-
כתב קטן ועגול. האותיות מחוברות זו לזו, ובחלק מהכתב אותיות נדחסות אחת על השנייה, ובחלקו השני ישנם רווחים עצומים בין אות לאות. כתב כמעט בלתי קריא.
האור שנח על הנייר הצהוב עוזר לי לפענח את הפתק.
כתב לא מוכר. נראה שמישהו שיכור כתב אותו, או מישהו בעל שתי ידיים שמאליות משהו.
אני מנסה לקרוא פעם ראשונה את הפתק, מבלי להבין את משמעויות המילים. רק לקרוא כדי לנסות להבין מילה אחת, או שתיים, לפחות כמה מילים מהפתק.
אני חושבת לקרוא לשרון- הרי היא אחותי הגדולה. טבעי לקרוא לה לעזור לי. זה אפילו מובן מאליו כשגדלים בבית כשאבא נמצא רחוק מפה, ואמא לא איתנו, ככה שיש לנו רק אחת את השנייה.
רגע לפני שאני כבר יורדת לקומה התחתונה בבית כדי לבקש ממנה עזרה, אני נעצרת ונזכרת- אם המכתב יהיה קשור למשהו שעליי להסתיר משרון, היא תוכל לקרוא אותו, לא?
אבל ראיתי איך היום בבוקר היא הייתה ממש עצובה, כנראה שהפתק היה מיועד גם בשבילה. בטח הוא עבר גם דרכה.
עדיין, שרון יכולה להיות עצובה ממשהו אחר. מסיבות אישיות שהיא לא רוצה לחלוק איתי.
שרון כבר למדה איך לשמור בבטן את העצב, ולעטות על פניה מסכה של רגש שונה לחלוטין, שמסיח את הרגש העצוב וממיס אותו לאט לאט, עד שהוא פג באוויר, עד הפעם הבאה.
גם אם היא עצובה, עצובה כל כך, עד שהיא בקושי תוכל לשחרר את כאבה בדמעותיה המלוחות, שעיניה משתקפות בהן, ירוקות וגדולות, גם אם היא תהיה עצובה כל כך, היא תמיד תעודד אותי, תנסה להיות שמחה. תוודא שאני לא עצובה, לא עצובה כמוה.
אני עוברת על הפתק, והפעם- בכוונה להבין את משמעויות המילים הצפופות.
אני קוראת לאט לאט, מילה במילה :
"לשרון ועדי,
לצערי איאלץ להישאר בקנדה עוד כמה חודשים,
בעיקר בגלל העבודה וההתאקלמות במקום.
דברו איתי במייל ובטלפון, אני זמין רק ביום שלישי.
מאוד מתגעגע אליכן,
אוהב, אב.."
"אבא.." הרהרתי לעצמי. הרי איך יכולתי לזהות את כתב היד שלו? שנה וחצי, במשך שנה וחצי לא ראיתי אותו פנים אל פנים. הוא 'ברח' לאמריקה ולא חזר. במשך שנה וחצי אני ושרון חולקות מייל אחד בשבוע, ושיחת טלפון אחת בשבוע. פעם אחת בשבוע, אנחנו קוראות בדואר האלקטרוני את המשפט הקבוע- 'עוד כמה חודשים..'. אחת לשבוע, ביום שלישי.
אני מסתכלת על פיסת הנייר הצהובה. ההשלמה של המילה 'אבא' נקרעה.
מסובבת את פיסת הנייר. בצידה השני הנייר לבן. עכשיו אפשר לראות שזו חתיכה קרועה ממעטפה של מכתב. אבל איך חתיכת נייר הצליחה להגיע מאמריקה לכאן?
כנראה הוא שלח לי ולשרון איזו מתנה שקנה בקנדה, וצירף את פיסת הנייר בתוך קופסת הקרטון של המשלוח. הוא רצה לחרוג מהרגלו לספר את החדשות האלו ביום שלישי, בדואר האלקטרוני, או שלא רצה לחכות ליום שלישי כדי לבשר את ה'חדשות' הצפויות, ואולי הרגיש סוף סוף שהוא מאכזב אותי ואת שרון, ורצה להביא מתנה נעימה כלשהי, שתפיג את הכעס שנוחת בי בכל פעם שאני קוראת את אותו המשפט, 'עוד כמה חודשים' , ללא הצלחה. אינני יודעת מהן כוונותיו הנסתרות בכך שכתב את הבשורה בפתק ולא בדואר האלקטרוני ביום שלישי, אבל דבר אחד אני יודעת עכשיו- בחודשים הקרובים, אני לא צריכה לצפות למשפט שונה, ולהתאכזב כל פעם מחדש.