המושבה חלום-פרק ד',חלק ראשון

פרק ד'
אלכס התחיל לתעב את שגרת הבוקר.התעוררות בשעה מוקדמת,אכילת ארוחת הבוקר בבית המחסה,שלמען האמת,לא היו טעימות במיוחד ואז ההליכה לבית הספר.זה היה החלק שהוא הכי שנא ביום.אף פעם לא התייחסו אליו ברצינות שם,כאילו שאם הוא לא גר עם ההורים,אז משהו לא בסדר איתו.הגישה הרווחת במושבה הייתה להתייחס לילדים האלו כמסכנים הזקוקים לסובלנות מרובה,כי בוודאי יש סיבה לכך שהם לא חיים עם הוריהם.כמובן שישנם כאלה,שלקחו את זה לכיוון אחר לחלוטין.
בכניסה לבית הספר,כשעבר במהירות מבעד לשער,ראה את מרי וכמה מחברותיה מדברות ביניהן.מרי,כמה השתוקק לשאול אותה לגבי מה שאמרה אתמול.סביר להניח שהיא בטח שכחה מזה,חשב לעצמו,או לא רוצה לדבר על זה.אבל הסקרנות ואולי עוד משהו,הוא לא ידע להגדיר במיוחד מה משך אותו לכיוונה.
"מרי." אמר לה חלושות.ברגע שחבורת הבנות סביבה שמו לב מי קורא לה,הן החלו לצחקק ולהתלחש ביניהן,אף על חוקי הנימוס שהיו קיימים במושבה.מרי פשוט נעצה בו מבט שלא הבין את פשרו.
"אלכס," היא פנתה אליו, "קראת לי?"
"כן," הוא ענה, "אני יכול לשאול אותך משהו?"
"בסדר." היא ענתה וסימנה לחברותיה להתרחק.פיו,חשב לעצמו,לפחות ככה לא היה נאלץ לשאול את השאלה שכה רצה לשאול בפני שאר הבנות, שגם ככה נעצו בו מבטים מלגלגים.
"בנוגע למה שאמרת אתמול…" הוא גימגם בלחץ.
"נו," היא אמרה בחוסר סבלנות, "תוכל בבקשה,להגיד את מה שעל ליבך יותר מהר."
"כן," הוא אמר לה, "פשוט,תהיתי,את באמת חושבת שאנחנו צריכים לבחור את בני הזוג בעצמנו?כלומר,זה נשמע רעיון מעניין במיוחד."
"אלכס," היא אמרה לו בנימה שאינה משתמעת לשתי פנים, "אני אמרתי את זה רק בתור בדיחה."
"באמת?" הוא שאל,ספק מופתע ספק מבין.הוא לעולם לא יוכל להתקרב לבנות כמוה ולרכוש את אמונן,למרות שרצה את זה כל-כך.במושבה הקפידו על חיים של פשטות מרצון והדעה הרווחת הייתה שקשרים רומנטיים בין בנים ובנות לפני הנישואים אינם טובים ואפילו מזיקים.הוא היה מודע לכך,אבל בכל זאת,היה לו רצון עז לדבר איתה,משהו שהוא לא הבין את עומקו. "הנימה שלך הייתה רצינית,אז,כשאמרת את זה."
"אולי אתה הבנת את זה כך," היא אמרה ונאנחה, "בכל מקרה,אני צריכה ללכת.היה נעים לשוחח איתך." היא הסתכלה לכיוון חברותיה שחיכו לה בצד,מתלחשות ביניהן.
"רגע,חכי," הוא חסם את דרכה והיא נעצה בו מבט צונן, "גם אם אמרת את זה בתור בדיחה,זה עדיין יכול להיחשב כערעור על מעמדם של זקני הקהילה,זה אמיץ מצידך לומר זאת.להביע דעה שונה."
"אני לא יודעת למה אתה חושב שזה אמיץ לערער על מעמדם של זקנינו, הנבחרים שלנו," היא אמרה בנימה צוננת במיוחד, "אבל בעיניי זה לא אמיץ,אלא מעשה של פחדנות.אתה פשוט מעוות את דבריי,עדיף שתתרחק ממני,בסדר?אני גם ככה מסובכת עד מעל הראש,אני לא צריכה עוד סיבוכים." היא אמרה והדפה אותו מעליה.הוא ראה שעיניה דומעות במקצת,אך הוא לא התייחס לכך.העלבון הצורב חרך את נפשו.הוא לא ציפה שהיא תגיב כך.הוא נלחם בדמעותיו,שרצו להתפרץ.הוא לא נתן להן.ובמחשבות אלו הוא נכנס לבית הספר.
שאר השיעורים היו משמימים למדי,לפחות לפי דעתו.בנג'מין לא הגיע היום,כך שהוא נאלץ לשבת לבדו בכל משך השיעורים ולספוג בדיחות על חשבונו מצד ילדי הכיתה.לא כולם כמובן,אך הרוב.בדרך כלל,הם עשו זאת בחשאי,כי למרות שהמורים בבית הספר לא חיבבו אותו יותר מידי,הם היו עלולים להיענש על הפרת חוקי הנימוס במושבה,הם גרסו שכלפי כל אדם צריך להתייחס בנימוס ובהגינות האפשריים.
"אלכס," העירה אותו מנמנומו המורה להיסטוריה, "תוכל בבקשה להגיד מה היו תוצאות הרפורמה המושבתית הראשונה?" שאלה אותו המורה ברוגז.
אין לי מושג,רצה לענות לה.במקום זאת,הוא אמר:"אמ…הוקמה המועצה?"
"המועצה קיימת מאז ראשית ימי המושבה,ילד טיפש," המורה סינננה, "מישהו אחר?"
"תוצאותיה של הרפורמה המושבתית הראשונה היו חקיקת דיברות המושבה," ענתה כרגיל רבקה, "וכמובן,חתימת האמנה."
"כל הכבוד,רבקה," שיבחה אותה המורה, "אלכס,אני מצפה ממך להקשיב בשיעורים.אולי,אם אינך מסוגל להתרכז במקום בו אתה יושב,כדאי שתעבור ליד מישהו שיעזור לך בכך,אולי ליד מרי.כן,מצויין," אלכס רצה למחות,להגיד שהוא מסתדר מצויין במקומו,מפני שתחושת העלבון עדיין צרבה את נפשו,אך המורה לא נתנה לו להשמיע הגה, "תיקח בבקשה את חפציך ותעבור לשבת ליד מרי."
לו הייתה לו ברירה אלא לציית לה,הוא לא רצה להסתבך בעוד צרות עם מנהל בית הספר.הוא לקח את חפציו המועטים והלך לכיוון מקומה של מרי.הרגע שהוא ראה את הבעת פניה הנואשת,הרגשתו התעכרה יותר ויותר.הוא רצה להגיד שלא הוא ביקש את העברה הזו.שתפסיק להביט בו כאילו הוא מצורע,כאילו ישיבתו לידה הוא הדבר הנורא ביותר שקרה בחייה.
הוא התיישב לידה במהירות,כאילו ביקש שתחושת חוסר הנעימות תעלם במהרה,אך זה לא קרה.היא התרחקה קצת ממנו ולבסוף הצביעה.
"כן,מרי?" שאלה אותה המורה.
"מה עם אנדריאה?" היא שאלה, "הרי היא יושבת לידי בדרך-כלל."
"נמצא לה מקום חלופי," ענתה המורה, "אני חושבת שזהו צעד חשוב מאוד,מרי.הרי את בין התלמידות המטיינות בכיתה ואולי כך תוכלי להשפיע על אלכס,ועכשיו," היא אמרה כמשלימה עם גורלה, "בואו נחזור לנושא שדיברנו עליו."
מרי הנהנה,אך לא הסתכלה עליו במשך כל השיעור.במקום זאת,היא הסתכלה על המורה והקפידה לא להפנות לעברו אפילו מבט אחד.מצידי הכיתה,נשמעו לגלוגים,אך הוא התעלם.הוא רגיל לכך.
"מרי," הוא פנה אליה כשהמורה התחילה להכתיב את דבריה, "יש לך במקרה מכשיר כתיבה?"
"קח." היא סיננה לעברו והושיטה לו עיפרון קטן ובלתי מחודד,הנימה שבה אמרה זאת,כאילו היא עושה לו טובה בכך שהיא נותנת לו עיפרון ובכלל מדברת איתו.
"תודה." הוא משיב חלושות ולוקח את העיפרון.הוא נושם לרווחה כאשר שיעור ההיסטוריה נגמר,כי הוא כבר משתוקק לחזור למקומו ולשכוח מההשפלה שעברה עליו.אך,נראה שהמורה להיסטוריה דאגה לעדכן את כל המורים.כי כשהוא אורז את חפציו וממהר לשוב למקומו,המורה לגיאוגרפיה עוצר מבעדו ומורה עליו לשוב למקומו,ליד מרי.
"וכפי שאמרתי מקודם,ועוד הרבה פעמים רבות אומר," ממשיך המרוה לגיאוגרפיה, "המושבה שלנו,המושבה חלום ממוקמת מתחת לפני האדמה.כשהחורבן הגדול הסתיים,ואני בטוח שלמדתם על כך בשיעורי היסטוריה,קהילה ובעצם בכל השיעורים.שארית האנושות התקבצה ביחד ועמדה חסרת אונים.העולם שמעל לנפי האדמה הושמד.כל מה שתמצאו שם עכשיו הוא שממות חרבות.ואף לא דבר אחד מסוגל לצמוח שם, מהשפעותיה ההרסניות של הקרינה," המורה לגיאוגרפיה ממשיך ומכחכח בגרונו, "ואז,כשנדמה היה שהאנושות כולה עמדה להיכחד,קם מנהיג צעיר מבני העם,כשעוד לא מלאו לו שלושים ושמו היה מייג'ור גונלס.אחד שאם הייתם מביטים עליו ברחוב,היה נראה כטיפוס חסר ייחוד.אך,כל אותם האנשים שהסתכלו עליו בבוז,טעו.הוא,ביחד עם כמה מהנדסים צעירים הקימו את המושבה חלום,מתחת לפני האדמה." כשהוא סיים את נאומו, ילדי הכיתה מחאו כפיים,מהתרגשות.סיפרו להם את אותו הסיפור, בפעמים שונות ומגוונות.בדרך כלל,הקפידו להוסיף תיאורים על יופיו ואופיו המדהים של מייג'ור גונלס.אך,המורה לגיאוגרפיה הקפיד להיות ענייני.
"סליחה,המורה," פנה אליו לפתע אלכס, "אפשר לשאול שאלה?"
"בוודאי," השיב המורה לגיאוגרפיה,שהופתע מפנייתו של אלכס, "נראה שהמעבר במקום מתחיל להשפיע עליך,אלכס.כל הכבוד לך על כך,מרי." מרי הסמיקה,אך לא אמרה דבר.
"איך יודעים,כלומר…הרי החורבן הגדול,התרחש לפני מאתיים שנים, בערך,איך אפשר לדעת אם כדור הארץ עדיין שממה חרבה?כלומר,יכול להיות שהמצב השתפר."
שאר ילדי הכיתה,כצפוי,גיחכו למשמע שאלתו. "שאלה נבונה," אמר המורה לגיאוגרפיה והשתיק את שאר ילדי הכיתה, "בתשובה לשאלתך, אלכס,אוסיף ואומר שבטוח שזה כך,אחרת כבר מזמן היינו חוזרים לפני האדמה.ושנית,מידי פעם מתבצעות בדיקות של רמת הקרינה על פני האדמה ורמת הקרינה עדיין גבוהה מהרגיל."
"מתי נערכה הבדיקה הארונה?" שאל אלכס שלא התכוון להרפות מהעניין.
"מממ…" מלמל המורה לגיאוגרפיה בחוסר נוחות, "אני חושב ש…לפני עשרים שנה בערך,אולי פחות."
"נו?" אמר אלכס בעצבנות, "רמת הקרינה יכולה לרדת,בכל זאת,הבדיקה התבצעה לפני עשרים שנה."
"לא," אמר המורה בנזיפה, "היא לא ירדה.ועכשיו,בואו נעבור לנושא אחר." אלכס שנא את זה,במקום לספק תשובות לשאלות שלו,המורים פשוט העבירו נושא או כעסו עליו.הוא אהב לשאול שאלות שהתלמידים לא יעזו לשאול,אך מצד שני,אותן השאלות תמיד הכניסו אותו לצרות רבות כל-כך.
הוא הניח,שמהרגע שנכנס למערכת הלימודים שהמורים ציפו ממנו,בתור מי שגר בבית המחסה,שיהיה כנוע ושיהיה קל לעצבו,כמו מרבית ילדי בית המחסה.הוא פשוט לא ענה על הציפיות שלהם.השאלות שלו נבעו מסקרנות,מה שלא עודד במיוחד במושבה."סקרנות מובילה להבנה וההבנה מובילה לכוח,והכוח מביא לשררה ולקנאה."
אולי בגלל זה,חשב לעצמו,ילדי הכיתה לא חיבבו אותו במיוחד,מפני שהעז לפקפק דברים שבעיניהם נחשבו כמו מים לשתייה.
כך,השיעורים עברו וחלפו.כל שיעור משעמם יותר מקודמו,אך הוא שמח שהצליח לשרוד את כולם,ללא יוצא מן הכלל.אולי לא רצה שהשאר יראו שהוא נרדם וינצלו זאת.
בסוף היום,הוא נאנח לרווחה ושמח שסוף כל סוף נגמר היום.למען האמת, הוא חיכה כבר לראות את ויליס.הוא אהב את חשיבתו מחוץ לקופסא, למרות שהיה דיי מבוגר.בכללותם,המבוגרים תמיד הקפידו להפגין התנהגות שמרנית,במיוחד כשנשארו להם רק כמה שנים לחיות.רעש הילדים מילא את הכיתה בעת שסידרו את כיסאותיהם.הוא שם לב לכך שמרי מסתכלת עליו לכמה רגעים,אך לא הצליח להבין את פשר מבטיה.
הוא יצא מן הכיתה במהירות,בלא להיפרד מאף אחד והלך לחפש את ויליס,במסדרונות החשוכים,מכיוון שרוב הילדים כבר יצאו מבית הספר. למזלו,הוא מצא את ויליס במהירות.אך,המנקה אינו נראה כתמול שלשום, הוא נראה מרוגז.הוא קיווה שזה לא קשור בו,בטח קשור לגיל הזקנה,חשב לעצמו בגיחוך והתקדם לעברו.
"שלום לך,ויליס."
הוא פשוט נעץ בו מבט,מבט מאוכזב.אלכס לא הבין מדוע,הוא הקפיד לנקות אתמול את הכיתות ולעזור למנקה.מה כבר עשיתי,חשב לעצמו,הוא לא רצה עוד מישהו ברשימת המאוכזבים ממנו.
"למה שיקרת לי,ילדון?" ויליס שאל אותו באיטיות,מדגיש כל הברה והברה.