כך פגשתי את הארי סטיילס- עונה 2 פרק 22

אז הינה הסיפור שמאחורי אמבר.. אמנדה סטיילס, אני מקווה שזה יצא קורע לב כמו שרציתי.. חחח תהנוו :)

-נקודת המבט של אמבר-

"זה קרה לפני שלוש שנים.." הדמעות החלו לזלוג על לחיי, הזיכרונות התחילו להציף אותי, אחרי הרבה מאוד זמן שדחקתי אותן לפינה הכי רחוקה וחשוכה במוחי. התמהמהתי לרגע, מעכלת את העובדה שאני הולכת לספר את הסיפור שלא סיפרתי אף פעם דווקא לה, לטלי. אבל.. היה בה משהו שפתאום גרם לי להיזכר בי.. האהבה הזו שלה.. שלמרות שהיא חושבת שהארי מעולם לא אהב אותה, היא עדיין יושבת כאן, מסכנת את הבריאות שלה.. לא איכפת לה מעצמה, איכפת לה רק ממנו.. המבט הזה שלה כשהיא מסתכלת עליו.. זה אותו המבט שהיה לי..
"לפני שלוש שנים, הייתי אחרת." המשכתי. "לא הייתי דוגמנית אז. הייתי סתם נערה רגילה, שהסתפקה במה שיש לה. למרות שלא היה לי הרבה, הרגשתי הכי מאושרת בעולם, כי היה לי אותו. את הבן אדם היחידי שלמענו קמתי בבוקר, הבן אדם היחידי שגרם לי להתרגש כל פעם מחדש רק ממבט אחד שלו עלי.. קראו לו דייב, והוא היה אהבת חיי. הוא היה כל מה שאי פעם ביקשתי.. חלום של כל אחת. היינו ביחד שנה, והכל היה כל כך טוב בינינו. הייתי מאושרת. תכננתי לנו עתיד ביחד, להקים משפחה, לעבור לפרברים.. לעשות איתו ילדים.. תכננתי להזדקן בזרועותיו.." עצרתי לרגע, מנגבת את הדמעות מעיניי, רק כדי לתת מקום לדמעות החדשות שזלגו. עטפתי את עצמי בחיבוק, לופתת את זרועותיי, מנסה להעביר את הצמרמורת שעברה בי. "פעם אחת, הוא רב עם חברים שלו בגללי.. חברים טובים שלו. הם אמרו עלי משהו, אני לא יודעת מה, הוא לא היה מוכן לספר לי. אבל הוא כבר לא דיבר איתם. הוא התרחק מהם בגללי, או יותר נכון בשבילי. ניסיתי לשכנע אותו לדבר איתם, שלא יאבד את חברי הילדות שלו בגללי, אבל הוא לא היה מוכן. הוא סירב בכל תוקף לדבר איתם כי הם לא כיבדו אותי. 'אין לי מה לעשות עם חברים שלא מכבדים את האישה של חיי' הוא אמר לי. החלטתי לרדת מהעניין, הוא היה עקשן. יום אחד.. בעצם, ערב אחד.. הייתה מסיבה של חברים משותפים. והם היו שם, החברים שלו. המצב התלקח ביניהם במהירות, וניסיתי למנוע ממנו להתעמת איתם. הוא הקשיב לי, ובמקום זה פנה למוצא אחר.. לשתייה. הוא שתה המון. ממש.. הרבה. והוא לא היה שתיין. עכשיו שאני חושבת על זה, הוא שתה כל כך הרבה רק כדי למנוע מעצמו לריב איתם, למנוע מעצמו לשבור את המילה שלו מולי, כי הוא הבטיח לי שלא יקרה כלום. זה היה כבר אחרי חצות, והוא היה שתוי ממש. ברמה שהוא לא זיהה אפילו את החבר הטוב היחידי שנשאר לו. הייתי בשירותים, וכשיצאתי חברים שלו עמדו ליד הדלת, חיכו לי.
'את הרחקת אותו מאיתנו, פרינססה.' אמר לי אחד מהחברים שלו שאפילו לא ידעתי איך קוראים לו. התעלמתי מההערה שלו, ועברתי אותם. רציתי ללכת לדייב, להגיד לו שהגיע הזמן ללכת הביתה. ואז.. כל עולמי קרס עלי. ראיתי אותו על.. על הבר.. מתנשק עם מישהי.." עצרתי שוב, עצמתי את עיניי בחוזקה, מנסה להתעלם מהתמונה שעלתה במוחי, של דייב מתנשק עם מישהי.
"אני.. אני מצטערת.." טלי אמרה לי בקול חלש. התעלמתי מזה, והמשכתי בסיפור שלי.
"אחרי דקה ניראלי, הוא קלט אותי בזוית עיניו. הוא הסתכל עלי, ואז על זו שהוא נישק.. והיה לו מבט מבולבל על הפנים.. הסתלקתי משם. פשוט לקחתי את הרגליים שלי ורצתי מהמסיבה החוצה. הרמתי את ידי ומונית שעברה במקום עצרה לי. נכנסתי ונסעתי משם, בוכה את נשמתי. אחרי דקה, ראיתי שיש רכב מאחורינו שמהבהב לנו עם האורות, סובבתי את הראש אחורה וראיתי את דייב על ההגה, נוסע אחרינו. ביקשתי מנהג המונית להתעלם מזה, ביקשתי ממנו לנסוע יותר מהר. הגענו לרמזור והאור הירוק כבר התחלף לצהוב, אבל אנחנו הספקנו לעבור לפני שזה נהפך לאדום. נשמתי לרווחה, ידעתי שאם זה אדום אני אוכל לפתוח פער ממנו. אבל לא, דייב לא עצר.. הוא עבר באדום.. שנייה אחת הוא היה שם, מאחורינו, ושנייה אחרי זה, ראיתי איך מכונית שהגיעה מהצד נכנסה בו, הופכת את האוטו שלו באוויר…" עיניה של טלי נפקחו בהלם, ידיה מונחות על פיה הפעור. ראיתי את התגובה הזו שלה, ושחררתי אנחה עמוקה, דמעות עדיין זולגות מעיני. "כן.. ראיתי הכל, דרך החלון האחורי של המונית. ראיתי איך האוטו של דייב עושה 2 סיבובים באוויר ואז נוחת בעוצמה על גג הרכב, כשאש מתחילה לבעור מאזור המנוע. אני חושבת שהייתי בהלם, כי אפילו לא בכיתי. לא הצלחתי לעכל את מה שעיניי ראו. צרחתי על נהג המונית שיסתובב ויחזור, וכך הוא עשה. ירדתי מהמונית ורצתי אל הרכב, אבל מישהו שם עצר אותי, הרים אותי בידיו ולא נתן לי לזוז. הוא אמר שזה מסוכן בגלל האש…"
"אמבר.. אני.. אני ממש מצטערת.." טלי לא ידעה כל כך מה להגיד. כשהיא שאלה אותי מה קרה, אני בטוחה שהיא לא ציפתה בחיים לסיפור כזה..
"גם אני.." השפלתי את מבטי, עצמתי את עיניי והמשכתי לדבר. "האמבולנס הגיע ועליתי איתו לשם. הוא היה מכוסה כולו בדם, והנשימו אותו.. בדרך חבר שלו התקשר אלי. אמר לי שדייב יצא אחרי עם האוטו ושאני אעצור בצד כי הוא שיכור. אם הוא רק היה יודע שאני נמצאת באמבולנס.. הוא אמר לי שדייב היה כל כך שיכור, שהוא חשב שזאתי שהוא נישק היא אני. מסתבר שהוא היה בטוח שהוא נישק אותי.. בגלל זה גם הבעתו הייתה מופתעת כשהוא הסתכל עלי ואז עליה.. הוא אמר לי שדייב כל כך כעס על עצמו, שהוא לא חשב בצלילות דעת ורצה לתקן את המצב כמה שיותר מהר, אז הוא פשוט לקח את המפתחות ועלה על ההגה שיכור…" פקחתי את עיניי והסתכלתי על טלי, ראיתי אותה בדיוק מוחה את הדמעות שבעיניה. נאנחתי שוב. לא מסוגלת להמשיך את החלק הבא, שהכי כאב לי.
"מה.. מה קרה לו?" טלי פלטה בקול רועד, מוחה את הדמעות שלא מפסיקות לזרום.
"באמבולנס.. הוא היה בקושי בהכרה. הוא בקושי נשם עם המכונה, הוא נאבק עם עצמו כדי להשאיר את העיניים שלו פתוחות.. זה היה כאילו הוא ניסה להסביר לי דרך העיניים מה קרה.. ואז בדיוק חבר שלו התקשר, וסיפר לי את מה שסיפר.. וזה כל כך כאב.. כל כך צרב לי מבפנים, הרגשתי כאילו אני עומדת להתפוצץ מרוב צער, לא יכולתי לשאת את זה. אמרתי לו.. אמרתי לו שאני יודעת מה קרה.. והייתה הבעה של נחת בפניו, ורק אז הוא עצם את עיניו. אמרתי לו שאני אוהבת אותו ושאני מבינה, ושאני לא יכולה לחיות בלעדיו.. והוא חייך.. חיוך קלוש.. הוא הרים את היד בקושי, לא הבנתי מה הוא עושה אז תמכתי לו ביד.. הוא הקריב את היד אל מסיכת ההנשמה והוריד אותה. הסתכלתי בבהלה על הפרמדיק שהיה לידנו, וניסיתי להחזיר לו את המסכה לפנים אבל הוא התנגד.. ואז, לא יודעת איך.. הבנתי מה הוא רצה.. הוא.. הוא רצה שאני אנשק אותו.. רכנתי אליו, רואה איך עיניו נעצמות ונפתחות שוב, זה היה מאמץ בשבילו.. אני זוכרת שליטפתי לו את הלחי שלא הייתה נפוחה.. ועם המגע שלי הוא שוב עצם את עיניו. כל זה קרה בשניות.. התקרבתי עוד יותר אליו, דומעת, עיניו נפקחו.. הוא כאילו התעקש עם עצמו.. כאילו היה במאבק פנימי עם עצמו, עם הגוף שלו, עם היכולות שלו.. והכל כדי לראות אותי.. ואז נישקתי אותו.. היה לי בפה טעם של דם. נישקתי אותו והוא החזיר לי נשיקה.. הוא.. הוא נישק אותי בחזרה.. למרות הטעם של הדם המשכתי לנשק אותו.. זה הרגיש כאילו זו המשאלה האחרונה שלו.. ואז.. אז הצפצוף של המכונה הפסיק. היה פתאום שקט. הרמתי את הראש והסתכלתי על המכונה, ואז שוב עליו.. והעיניים שלו היו.. ע..עצומות.. על הפנים שלו היה חיוך.. הוא הלך עם חיוך על הפנים. לא ידעתי מה לעשות.. הרגשתי איך חור שחור וענק נפער באמצע החזה שלי, בלב שלי.. חיבקתי אותו, לופתת את גופו הפצוע, וצעקתי.. צעקתי כאילו קיוויתי שהוא ישמע אותי ויפקח שוב את עיניו.. אבל.. הן לא.. הן לא נפקחו.." הרגשתי את רגליי מאבדות מכוחן, ושנייה אחרי זה מצאתי את עצמי על הרצפה מתייפחת. הכל חזר אלי כאילו זה קרה אתמול.. כאילו עבר יום מאז שהוא מת.. "הוא מת בגללי. אני הרגתי אותו.. הייתי צריכה לעצור ולהקשיב, לעצור ולנסות להבין במקום לרוץ. הכרתי אותו, ידעתי שהוא לא היה נותן לי ללכת ככה.. ועדיין רצתי החוצה כמו סתומה. בגללי הוא מת.. אני הסיבה.." התייפחתי, והרגשתי יד נוגעת בכתפי. טלי התיישבה לידי וכרכה את זרועותיה מסביבי, ובאינסטינקט של רגע טמנתי את ראשי בתוך החזה שלה, מתייפחת בזרועותיה.
"זו לא אשמתך! אל תיקחי את זה על עצמך.. אף אחד לא יכול לחיות עם תחושת אשמה כזו.." היא ניסתה להרגיע אותי, לעודד אותי. "תזכרי שמה שקורה, זה לשם סיבה מסוימת. כנראה זה היה הזמן שלו ללכת.. אין לך שום קשר לזה."
"היה לי את כל הקשר לזה! זו אני! אני האשמה היחידה! זה הרס אותי, שבר אותי.. נהייתי אטומה.. והבטחתי לעצמי לא להרגיש יותר לעולם! ונהפכתי להיות כלבה חסרת רגשות כמו שאני היום, ואני בסדר עם זה, כי ככה אני לא נפגעת!" אף פעם לא הודתי בזה. תמיד ידעתי מי אני ואיזה בן אדם הפכתי להיות, אבל התעלמתי מזה. העדפתי לברוח מאשר להתמודד.. אבל לראות מה שעשיתי לטלי.. ואיך היא עדיין אוהבת אותו ודואגת לו למרות הכל.. זה ניער אותי.. זה הוציא אותי מהבועה שבניתי לעצמי.
"אני יכולה להבין למה הפכת להיות כזאת כלבה.. זה לא קל לעבור דבר כזה.." היא אמרה בלחש.
"זה לא תירוץ. גם את עברת לא קצת. ליאם סיפר לי על האקס שלך.. אבל לא הפכת בגלל זה להיות כלבה.. את התמודדת עם זה.. לקחת את הכאב שלה ובנית את עצמך מחדש.. אני לא.. אני הדחקתי את הכאב, ברחתי ממנו…" הרמתי את ראשי ומחיתי את דמעותיי.
"אף פעם לא מאוחר מידי להתמודד.. או להשתנות.."היא אמרה לי. לא יכולתי שלא לגחך.
"את כל כך תמימה.." זה יצא ארסי ומזלזל, למרות שלא התכוונתי שזה יצא ככה. הביצ'יות נמצאת עמוק בתוכי, השתרשה לה באישיות שלי כאילו הייתה שם מאז ומתמיד.
"אני לא תמימה. אני מאמינה.. אני מאמינה שאם מישהו מחליט שהוא רוצה לשנות משהו בחיים שלו, אין דבר שיעצור אותו. תראי אותי. לפני שנה וחצי הייתי במקום הכי מושפל שקיים. האקס שלי ניסה לאנוס אותי, וכנראה היה מצליח אם הארי לא היה מגיע. הבן אדם היחידי שאהבתי בכל מעודי, שאהבתי עד כדי כאב בגד בי, ולא מזמן גיליתי גם שהוא מעולם לא אהב אותי. אבל תראי איפה אני עכשיו.. ולא, אני לא מתכוונת לעכשיו ספציפית פה בבית חולים.. מבן אדם אנונימי הפכתי להיות פאקינג מפיקת על.. הציעו לי עבודה בלונדון.. הציעו לי להיות המפיקה של הבנים בסיבוב הופעות.. את ל-"
"רגע, רגע, מה?? המפיקה של הבנים??" קטעתי אותה.
"כן.. עדיין לא החזרתי תשובה. אני לא אקח את העבודה אבל. אני לא מסוגלת להיות ליד הארי במשך כל כך הרבה זמן. זה יהיה סתם להתעלל בעצמי ובו." השפלתי את מבטי. אני יודעת שבמילה אחת אני יכולה לשנות את דעתה.. במילה אחת אני יכולה להגיד לה שהכל שקר.. שהארי אוהב אותה יותר מאשר את עצמו.. במילה אחת אני יכולה לתת להם את הסיום השמח שאני לא זכיתי בו..
"אמבר?" טלי החזירה אותי ממחשבותיי. הבטתי בה. אני לא יודעת מה לעשות.. להודות באמת? לספר לה?