הפתק- הקדמה

בוקר. שוב אותו החדר המוכר. שמיכה דקה לבנה, שנרקמה תפר – תפר על ידי שרון. אחותי הבכורה.
שוב אותו הריח המוכר של השיער שלה, ושוב אותו ליטוף עדין ואהוב. היא מחכה לי עם אותו חיוך מלטף, יושבת על שרפרף העץ הישן שלצד המיטה שלי. היא מביטה בי בעיניה הירוקות והגדולות, ושותקת. נותנת לחיוך למחצה ולעיניה הגדולות לדבר במקומה. עיניה הירוקות מזכירות לי יער. יער עשיר ויפהיפה, שהשמש ניצבת בו כל היום, ואף פעם לא שוקעת. יער שבו מעולם לא דרך אדם.
יער שבו לזמן אין משמעות, המקום הרגוע ביותר בעולם.
היא מפרה את שתיקת הבוקר, ואומרת בקול עדין ורגוע "קומי".
היא מלטפת שוב את מצחי בעדינות, אט אט.
חיוכה גדל לרגע, ומפסיק.
"את קמה?" היא אומרת בקול חלוש ולאט לאט מסירה את השמיכה מגופי.
אני מהנהנת בראשי ומתרוממת לאט לאט מהמיטה.
"בוקר טוב", היא אומרת ומלטפת אותי. ידה גולשת באיטיות מהמצח, עד לקצוות שיערותיי הזהובים.
היא קמה מהשרפרף, ויוצאת מהחדר.
"בוקר טוב", אני לוחשת.
אני מסתכלת סביבי- שטיח, ארון, שידה, שולחן, פתק , מראה… רגע- פתק?
אני קופצת מהמיטה ורצה אל שולחן הכתיבה שלי.
על השולחן מונח פתק צהוב, עם כתב יד לא מוכר משהו.
זה לא הכתב שלי, ולא של שרון.
אז של מי זה?
אולי החיוך למחצה של שרון הבוקר במקום החיוך המלא והמוכר היה לא סתם? אולי יש סיבה לכך, סיבה שנמצאת בפתק הזה? השתיקה של שרון והדממה בעיניה מעידות על משהו?
אני גוררת את שרפרף העץ הקטן עד לשולחן הכתיבה, ומתיישבת עליו.
אני פותחת את התריס בחלון שממול לשולחן הכתיבה שלי, כדי שיהיה לי אור לקרוא.
אוחזת בפתק בידי, ומתחילה לקרוא…