לא כל הנוצץ זהב – פרק 28

כבר מההתחלה הבנתי שאני לא אחבב את מארק. אני אודה שהייתי אנוכית, כי רציתי את אריק לעצמי, ומהרגע שמארק נכנס לתמונה זה היה כאילו אני כבר לא קיימת מבחינת אריק.
אז נטשתי אותם בזמן שאריק עשה למארק סיור (לא שהם שמו לב), והלכתי להסתובב קצת ביער. נשארו לי כמה דקות לפני שאצטרך ללכת לזירה, כדי להתאמן בחרב.
נעצרתי ליד הנחל והבטתי בהשתקפות שלי. הכנסתי את היד למים והבטתי באדוות של המים שנוצרו בגלל תנועת ידי.
חייכתי, דמיינתי את אריק יושב לידי ומביט בידי כמוני.
נאנחתי.
"מה, לעזאזל, קורה לי?" מלמלתי ואז קמתי על רגליי.
התחלתי ללכת ביער, בלי שום סיבה הגיונית ובלי שום מטרה. החרב שלי הייתה בנדן, אם אתקל במפלצת זאת לא תהיה בעיה.
נעצרתי כששמעתי מעין נהימה. אבל נהימה עצובה, וקצת.. יללנית.
הלכתי לכיוון מקור הקול וידי נחה על הנדן שלמותני.
"מי שם?" שאלתי בקול ברור. למרות שהיה לי ברור שאם זאת הייתה מפלצת, הרגשה הסגרתי את עצמי. אבל למרות שזאת הייתה נהמה עצובה כזאת.. כמעט הרגשתי שהיא אנושית. או לפחות חלקית.
כשאף אחד לא ענה המשכתי להתקדם. עד שראיתי אותו.
הוא היה די ענקי. זהוב, מיוחד, הרגשתי את העוצמה שהוא הקרין. ואז הפנים שלו פנו לעברי.
אני מתביישת להודות שצעקתי בהפתעה.
"דרקון!" צייצתי בהפתעה.
הדרקון הביט בי והטה את ראשו. הוא נראה כמעט חמוד. אבל הוא גם היה נראה מפחיד קצת.
ואז שמעתי את זה.
"ברור שאני דרקון." הקול כמו התנגן בתוך הראש שלי.
הבטתי בדרקון בריכוז, אבל הוא לא פתח את פיו.
"איך אתה מדבר איתי?" שאלתי בהפתעה.
"באמצעות המחשבות." הוא ענה. "אני מדבר איתך במחשבות שלך."
"זה מגניב." השבתי והבטתי בו, מרותקת.
"כן, אני מגניב." הוא ענה בגיחוך שחצני.
"איך הגעת לכאן?" שאלתי. "מישהו הביא אותך? אתה חלק מהאימונים שלנו?"
הוא בחן אותי.
"אימונים?" שאל.
"אתה יודע.. של המחנה. אתה לא?"
בחנתי אותו שוב ועיניי התרחבו.
"אתה לא מפלצת שנשלחה כדי להשמיד את המחנה, נכון?" שאלתי.
אתם מבינים, אחרי כמה ימים במחנה, כל אחד הופך לפרנואיד. המקום הופך לבית שלנו, ואף אחד לא רוצה שיקרה למקום משהו. אז כולנו נכנסים לסרטים עם כל שינוי מיוחד. או כשמקרה יוצא דופן כזה קורה.
הוא נראה נעלב.
"אני לא מפלצת!" הוא מחה.
"אבל אתה דרקון." השבתי.
"דרקונים הם טובים." הוא השיב.
"אף פעם לא פגשתי דרקון אמיתי." אמרתי. "אבל כול מי שכן פגש אחד אמר שאתם זן לא נחמד."
הדרקון הזהוב רק בחן אותי. הרגשתי כאילו הוא מסתכל לתוך תוכי.
"מה?" שאלתי. "מה העניין?"
הייתי כמעט בטוחה ששמעתי אותו ממלמל: "לא אוהבת את מארק." אבל לא הייתי יכולה להיות בטוחה, זה היה יכול להיות גם משהו אחר.
"אז…" הבטתי בו.
"כן?"
"איך הגעת לכאן?" שאלתי.
"עפתי." הוא השיב ופרש את הכנפיים שלו. הצבע הזהוב שלהן נצץ באור השמש והן סנוורו אותי.
"ברור לי שעפת." גלגלתי עיניים.
"יופי. קיוויתי שזה יהיה ברור." הוא השיב.
"טוב.. דרקון…" מלמלתי. "היה נעים לפגוש אותך. נראה לי.."
"גם היה נעים לפגוש אותך קטנטונת."
הבטתי בו בהפתעה ולרגע עלו דמעות בעיניי.
"איך קראת לי?" שאלתי.
"קטנטונת." הוא ענה. "כי את קטנה."
"אמא שלי הייתה קוראת לי ככה." אמרתי. "כשהייתי קטנה."
"ומה קרה?" הדרקון התעניין.
"כלום." השבתי. "עכשיו היא שונאת אותי."
הדרקון רק הביט בי.
"אני צריכה ללכת." מלמלתי ורצתי לעבר הבניין המרכזי כדי לספר לכירון על הדרקון שמסתובב ביער של המחנה, וגם כדי להתרחק מהדרקון בעצמי.
אמא שלי… האם הרגשתי געגוע?
לא. לעולם לא אתגעגע לאישה הרעה הזאת שנטשה אותי כמעט כמו אבא שלי.
כשהגעתי לבניין המרכזי, במקום לראות את כירון, מצאתי מישהו אחר יושב על המרפסת ובוכה. ולא תאמינו מי זה היה.