מונו – פרק ראשון

דבר ראשון, שיניתי את שם הסיפור ל"מונו", שזה אומר לבד באיזשהי שפה, אני לא ממש בטוחה איזו..
אבל בכל זאת!
דבר שני, כל פעם אני הולכת לעשות את המשפט האחרון של הפרק הקודם, רק כדי להזכיר לכם מה קרה בפרקים הקודמים…
אז…
מהפרק הקודם (הקדמה):
"אני שונא אותה…" מלמתי לעצמי והעברתי ערוץ בשלט, וכשהוא ייגמר כל זה יחזור על עצמו מחדש.

פרק ראשון:

מיד אחרי שאמליה פתחה את המגירה שבה היו המגבות הנקיות, ניגבה את זרועותיה, רגליה ואת המקום (הבנתם אותי) שלה, גם אבי יצא מהחדר, גם הוא חסר בגדים על גופו, ניקו התיישב לידי על הספה ולקח את השלט מידי, שנינו כבר רגילים לראות את ההורים שלנו ככה, אחרי שאני לא ראיתי את אימא שלי שנים ואבא של ניקו נהרג שהיה בן שנה וחצי בפיגוע נוראי. אני מצטער בשבילו על זה, אבל עוד יותר מצטער, בשביל שנינו, על מה שאנחנו חווים ורואים כל יום בבית.
"אימא?" ניקו שאל בקולו הילדותי והמתוק, הקול שלעולם לא יימאס לי לשמוע, הקול של אחי הקטן, האדם האהוב עליי ביותר.
"כן, ניקולאס? היא אמרה בקולה המותש, תמיד מותש, מעבודה, מעיסוקים בבית (מה שהיא לא עושה הרבה…) או מ… מה שהיא אל עושה עם אבא שלי בלילה, זה כבר הקול הרגיל שלה… תמיד עסוקה.
"אימא, אולי נלך לקנות גלידה היום? הרבה זמן לא אכ…" אך היא קטעה אותו באמצע. "כבר אמרתי לך, ניקו! די להיות כזה מטומטם! אין! לא אוכלים גלידה! עזוב אותי בשקט!" היא צעקה עליו במלוא גרונה בעוד היא מחטטת ברעש במקרר הלבן, ניקו רץ בפרץ בכי לגינה המעופשת של ביתנו ואני הלכתי אחריו בנואשות.

– – – – – – – – – – – – – – – – – –

"ניקו, אתה בסדר?" שאלתי אותו בעוד אני יוצע לאוויר הקיץ החם, מנגב את מצחי מזיעה שהצטברה שם בשניות ספורות ומתיישב ליד אחי הקטן בן ה – 12. "אימא כל הזמן צועקת עליי… אני רוצה… משפחה נורמאלית…" הוא הצליח להשחיל בין יבבות הבכי, ליטפתי את גבו ופתאום הבזיק רעיון זעיר בראשי, חסר כל תקווה, אך בכל זאת, החלטתי שאם החיים שלי יתבזבזו, לפחות לניקו יהיו חיים במעט יותר מוצלחים ממני. "יש לי רעיון, קטנצ'יק. בוא אחריי." אמרתי לו, חיוך מיד הבזיק בעיניו הכחולות כים והוא נכנס אחריי הביתה, עקב אחריי לחדרי ועזר לי להוציא שני תיקים גדולים ועמוקים בעלי מקום מספיק מהארון הגבוה שבחדרי.
"מה אנחנו עושים?"
"בורחים מפה. זה מה שעושים."
"אבל אני לא רוצה לברוח, אני פשוט לא רוצה שאימא תצעק עליי."
"אבל לצערי הרב, זה לא עומד לקרות. בוא." אמרתי ו בעוד אני מכניס סטים של בגדים לשבוע ועוד כמה דברים חשובים ומעטים לתוך תיק הגב הירוק זית שלי, תולה אותו על גבי ועוזר לניקו עם הבגדים והדברים שלו. עד שהגענו למיסטר סניפלס.
"אתה רוצה לקחת גם את מיסטר סניפלס?" סניפלס היה הצעצוע הראשון שקיבל מאביו, הצעצוע שישמור לו עוד יום מותו (או לפחות כך אמר כשנדר את הנדר לאמונה ביום פטירתו של אביו), והוא מעולם לא עזב אותו… אפילו שהוא בן 12 שנים, לעולם לא יעזוב את הזיכרון הטוב היחיד שלו מהחיים הקודמים,היפים יותר.. ואני די מבין אותו. לגמרי מבין אותו.
"כן!" הוא קרא, אבל סימנתי לו להיות בשקט כדי שההורים לא ישמעו, והוא הבין אותי והמשיך לארוז, בעוד אני יוצא להורים לבשר להם על ה"מאורע" ה"משמח"… כן, בטח.
"אבא, אמליה, החלטתי שאני לוקח אני ניקו לטיול מחנאות. אני לא יודע כמה זמן ייקח לנו, אבל נחזור מתישהו. כמובן." אמרתי וחייכתי חיוך קלוש, אך נגעל מעט מההשמנה הלא פוסקת של אמליה, מהצורה שבה היא שותה את המרק המהביל שלה ומהבטן שלה, הדומה לג'לי כמעט בכל צורה אפשרית; רוטטת, זזה כל שנייה, שמנה ומגעילה בטירוף..
"נוכל לעשות מה שאנחנו רוצים מתי שאנחנו רוצים?" אבא שלי אמר בשמץ חיוך ושניהם התחילו להתנשק נשיקה מלוכלכת ומגעילה ברמות, משכתי את ניקו ואת התיק החצי סגור שלו מחוץ לבית והתחלנו לרוץ, עד שנתקעתי במשהו ונפלתי אחורה, ניקו מיד אחריי. הרמתי את ראשי, מנקה את אבק השביל המאובן מבגדיי וראיתי…