נעליים אדומות

אפילוג:
המחשבה הראשונה שעברה לאביה בראש כאשר התעוררה הייתה -"אני מאחרת",היא ירדה מהמיטה במהירות[תוך כדי תהיה האם שברה עכשיו שיא חדש.] והתארגנה בזריזות.
היום הזה לא היה סתם יום;זה היה היום אליו למדה והתכוננה כבר כמה חודשים,בעוד כ-5 דק' בדיוק תתחיל בחינת הפסיכומטרי,ואביה הייתה בטוחה שהיא תאחר.
ועדיין כשיצאה מביתה ועלתה על המונית[לאחר עיכוב קל במדרגות שנבע מכך שלא זכרה אם נעלה את הדלת או לא לבסוף החליטה שאין שום טעם שפורץ יפרוץ דווקא לבית השלישי ברחוב והמשיכה לרדת במהירות במדרגות.] מוחה נדד הרחק מנוסחות מתמטיות או אוצר המילים ,ולמרבה הפלא כל מה שיכלה לחשוב עליו היו נעליים אדומות.

פרק ראשון:
"צא.לי.מהמחשב.עכשיו!!" אמר מתן בזעם,
אחיו,יונתן ברוב חוצפתו הרשה לעצמו לא רק להיכנס לחדרו אלא גם להשתמש לו במחשב,איזה חוצפה!
"מתן,אל תצעק על יוני אתה יודע שהוא לא התכוון" נשמע קולה של אמו מהמטבח,כרגיל מגוננת על ילדה הקטן.
יונתן,שאולי נבהל מטון דבריו של אחיו הגדול,או מהמבט הארסי ששלח ואולי השילוב של השתיים -קם בצייתנות מהמחשב ופנה למטבח שם ידע שיהיה מוגן מאחיו הגדול.
מתן גילגל את עיניו ולא טרח לענות לאמו,הוא סגר את הדלת אחר יונתן במהירות ונכנס למחשב,הוא בדק ביסודיות את ההיסטוריה ואת הקבצים אליהם נכנסו בשעות האחרונות והניח לעצמו לשחרר אנחת הקלה לאחר שראה שמתן לא גילה את סודו,הסוד שאף אחד מחבריו לא ידע עליו,אפילו לא הטובים מבניהם.
ההתרעה המוכרת על קבלת הודעה הבהבה בתחתית המסך ,מתן פתח את ההודעה,היא הייתה משירה,הוא הרגיש את ההתרגשות הקלה שבאה בכל פעם בשיחה עם שירה.ההרגשה של שחרור, של מרידה,של דבר שהוא יודע שאסור אבל נהנה מהרגשה שהוא עושה את זה בכל זאת.
"פה?"
הוא העיף מבט אחרון בדלת כדי להיות בטוח שהיא סגורה לפני שהשיב את ההודעה הבאה:"כן".
"היום בשמונה,ליד המגלשה הצהובה" ענתה לו שירה,
"אני אגיע" הבטיח מתן וסגר את חלון הצ'אט.
הוא ידע שהלילה יזכה סוף סוף לקצת שלוה שהרגיש בחסרונה יותר ויותר בכל יום שעובר.

***
"אביה מותק,את יכולה לעזור לי עם הקניות?" נשמע קולה של אמה של אביה מהקומה למטה, "כבר!" היא ענתה במהירות יודעת שזה מסוג הדברים שגם אם ממש אין לך חשק לעשות אין לך שום ברירה אחרת.
היא שלחה הודעה מהירה ליואב שהיא כבר חוזרת ויצאה מהשיחה בחוסר חשק.
'תזמון של הורים' חשבה אביה ברוגז ,עד שיואב הוא זה שיזם את השיחה,ושאל בהתעניינות 'מה קורה?:D' [שזה אגב, לגמרי שונה
מ'מה המצב?' או 'איך המרגש?'] והיא בדיוק סיפרה לו על ההחלטה שלה לקחת את שיעורי הפסיכומטרי האלו למרות שזה יהרוס לה את כל החופש,ובדיוק,בדיוק שהוא בא להגיד לה מה הוא חושב על זה אמה הייתה חייבת להיכנס עם הקניות.
לאחר שעזרה לאמה עם אותם קניות שהתבררו כהרבה הרבה ירקות ודברים שאביה לא נוגעת בהם בכלל ומעט מאוד ממעדני השוקולד שהיא אוהבת עלתה במהירות בחזרה לחדרה,אך כשחזרה גילתה לאכזבתה שמיכל אחותה הגדולה על המחשב,"מיכל,אני הייתי באמצע!" היא התלוננה.
"אה,אל תדאגי אמרתי לאורי הזה שאת עסוקה ושאת צריכה ללכת" היא ענתה באדישות.
אביה השיבה לה באנחה דרמטית ויצאה מהחדר שולפת את הפלאפון הנייד שלה ומחייגת במהירות לאנה החברה הכי טובה שלה מאז כיתה ד'.
"שיאו,את לא תאמיני יואב הרגע שלח לי הודעה של 'מה קורה'!" היא הכריזה בהתרגשות ,"לא,לא 'מה המרגש','מה קורה'!" אמרה שחיוך ממלא את פניה.

***

"אני לא מבין מה עובר בראש של הילד הזה!" אמר יוסי ברוגז,"אני מבין שזאת תקופה נורא לחוצה בשבילו אבל הוא צריך להבין שהוא לא יכול להוריד על יוני את כל העצבים שלו,זה פשוט לא מתקבל על הדעת!" אמר יוסי מביט באשתו ומחפש במבטה תמיכה והסכמה לדבריו,חגית הייתה עייפה מהיום שהיה לה ובוא לא נחה לרגע,בעיקר בגלל התפקיד החדש שקיבלה על עצמה – ראש ועד ההורים בכיתה של יוני,איזה כאב ראש! אבל מה שבאמת גרם לה ללא מעט קמטים היום הייתה דווקא שיחה שהייתה על בנה הבכור,מתן.
זאת הייתה שושנה השכנה שהעלתה את הנושא כששאלה אותה אם מתן יוצא עם הבחורה שאיתה היה בשישי בערב.חגית ידע שמתן נראה טוב,ושבנות מתות לבלות בחברותו,אבל מתן אף פעם לא הראה בנושא התעניינות רבה מדי והיא תמיד חשבה שכשיגע הזמן הוא יספר לה,כן,נכון שבשנים האחרונות הם קצת התרחקו,בהתחלה אמרה לעצמה שזה רק גיל ההתבגרות,'עוד כמה שנים מתני יחזור להיות הילד החברתי,המקסים,והחייכן שגידלתי ולא יישאר זכר מהילד שהיום בכל רגע שהוא בבית הוא מסתגר בחדר.'חשבה לעצמה,אבל הזמן עבר ומתן התגייס לצבא ושום שינוי משמעותי לא קרה,כן כשהוא הגיע הוא נתן לה חיבוק ונשיקה על הלחי וכן הוא החמיא לה על ארוחות המלכים שהכינה במיוחד בשבילו אבל מעולם לא הצליחה להוציא ממנו יותר מדי פרטים על איך החיים שלו שם,ובכל פעם שבא מהצבא בילה מעט מאוד זמן עם המשפחה ותמיד הלך לבקר את החברים,גם אז חגית חשבה שזאת רק תקופה חולפת ,ושזה הצבא שהופך אותו לכזה ,וכמובן גם מה שקרה אז ליותם,זה באמת היה הרבה על בחור שרק התגייס,אלא שלאחר הצבא,כשמתן חזר הביתה,דלת חדרו נשארה סגורה,וחגית התחילה להבין שכנראה מתני החברתי,הילד החייכן והקטן שלה לעולם לא ישוב.האם בנה התאהב?יש לו חברה?האם זה מה שעובר עליו בתקופה האחרונה?למרות שהעובדה שמתן מסתגר בחדרו כבר נהייתה לשגרה המצב בזמן האחרון רק החמיר,מתן יצא מהבית לא מעט וחזר בשעות הלילה(או יותר נכון הבוקר )מאוחרות ,מחדרו עלתה מוזיקה רועשת שהפחידה אפילו אותה,ומפלס העצבים של מתן רק עלה ועלה.
האם בחורה היא הפתרון לתעלומה הזאת?חגית קיוותה מאוד שכן,כי היא פחדה מאוד מהאפשריות האחרות."חגית..?" שאל אותה בעלה בדאגה,עדיין ממתין לתגובה ממנה,"מה?" היא ענתה לו מבוהלת,ידו עברה מול עניה הלוך ושוב,"מה אתה עושה?" שאלה בטון משועשע,"בודק שאת פה" ענה לה,"אז,מה את חושבת ?"
היא חשבה מעט לפני שענתה ולבסוף החליטה להפיל את האשמה לא על מתן,אלא על משהו אחר:"כן,אני חושבת שהוא מתנהג לא בסדר אבל צריך לזכור שעבר מעט זמן מאז סיפור הפסיכומטרי,והוא נורא התאכזב מזה,תחשוב שעכשיו אין לו לאן להמשיך." למען האמת היא הייתה בטוחה שלמה שעובר עליו אין קשר לציון הנמוך בפסכומטרי.
"באמת?לא חשבתי שהוא לקח את זה כל כך קשה "הוא ענה לה חושב,"תגידי לא עומד להתחיל קורס פסיכומטרי בבית ספר של יוני?" שאל אותה.
"כן..אבל זה רק למסיימי כיתות יא.." היא אמרה לא מבינה למה הוא חותר, "מה אם ראש ועד ההורים של כיתה ח'2 שעשתה לא מעט טובות לבית הספר בשנים האחרונות תבקש טובה קטנה?" שאל אותה,חגית חשבה על כך מעט,"אתה חושב שיתנו לו?" היא שאלה עדיין מנסה להבין את משמעות הרעיון החדש,"אם זה תלוי באשתי,בהחלט." הוא ענה,מחייך אליה.
היא חייכה בחזרה,"טוב אני מניחה שאוכל לנסות…באמת אי אפשר שהמצב ימשך כך" היא אמרה לבסוף,והחליטה שזה באמת יכול להיות פתרון מוצלח,קצת עיסוק שיהיה לו,במקום לרבוץ כל היום בבית..כן,זה מה שתעשה.ובהחלטה זה עצמה את ענייה ונרדמה.