להרגיש- פרק 8

"תוריד אותי קווין, זה לא מצחיק." קבעתי, עצבנית, והחלתי מניעה את זרועותיי ורגלי במהירות, מנסה לחבוט בו, מנסה לגרום לו להניח לגופי, להניח לי ליצור את בחירותיי, אשר באותם הרגעים-כללו חוסר שהייה על גבו, כתפו, או גופו בכל סיטואציה אפשרית.
"אבל אני לא רוצה." השיב בפשטות וביטחון, עושה דרכו אל עבר מי הים, מתעלם מחבטותיי המתמשכות, מתעלם מרצונותיי, מתעלם מכל דרך ביטוי אפשרית אשר ביצעתי אותם הרגעים.
"נו קווין-" החלתי, אך נקטעתי. מספר שניות לאחר מכן מצאתי את עצמי במי הים המלוחים, על ברכיו של קווין, אשר משום מה החליט כי יש ברצונו להתמקם באזור המים הרדודים, היכן שהילדים התמקמו, להינות מגלים המתנפצים כנגדו, כאשר גופי הינו שובר הגלים. נאנחתי והחלקתי בעדינות את דרכי אל עבר החוף. הוא צחקק ומשך אותי חזרה אל עברו, חיקו, נושק למצחי ברכות ושובבות.
"אני עוד לא החלטתי." מלמלתי באדישות, מיישרת מבטי אל עבר עיניו, מנסה לחדור אל נבכי נשמתו אך ללא כל הצלחה, כושלת. עיניו נותרו מאושרות, מחייכות, עיניו נותרו.. עיניו.
"אז?" שאל ופרע את שיערי, מקרב גופי אליו, חיוך ילדותי ומטופש נפרש על שפתיו והבעתו מאושרת ומרוצה. נאנחתי וקמתי ממנו, מתייצבת ועושה פעמי אל מחוץ למים, אל עבר החוף. התקדמתי אל עבר השמיכה הפרוסה, אי שם, נוכחת במרחק סביר מהחוף, בדיוק היכן שהותרנו אותה.
נשכבתי על השמיכה ונאנחתי בייאוש, קוברת פניי בין קפליה ומניחה לשמש ללטף את גבי בקרניה, גיא צחקק ,מדיסון ואדי החליפו מיצי רוק אחד בין שפתי השני, מחליפים מדי פעם מספר מילים עם גיא וחוזרים לעסוק בשלהם.
כעבור כחצי שעה לערך קווין חזר, מתיישב על גבי אחד מכיסאות החוף ומשחק בכדור בין כפות ידיו, מעבירו ימינה ושמאלה. התהפכתי על גבי ולאחר מכן התמקמתי על צדי, סוקרת את המשחק המטופש בעייפות.
"קווין ודני.. מה עשיתם שם במים?" החלה מדיסון בהתלהבות גוברת, מחייכת חיוך זעיר ומאושר, מדיסון נהגה לבטא את עצמה בדרכים שונות ולא שפויות, ומוכנותה- הינה שפל המדרגה. יש ביכולתה לדחוף את האדם עד קצה יכולתו. למזלי? אדי שם, היא לא תציק יותר מדי.
"אה? כלום, היא לא זורמת זאתי" מלמל קווין בחוסר ריכוז ומסר את הכדור אל עבר גיא, אשר דיבר בטלפון במילים רכות, מספר שניות לאחר מכן אחז אותו כדור תחת זרועו.
"למה, דני?" שאלה מדיסון בתמימות לכאורה, עיניה נפערו לרווחה וגבותיה עלו בשאלה. נאנחתי בייאוש, הצגותיה של מדיסון עלו על עצביי. התייצבתי על רגליי וקפצתי גבותיי בזעם.
"אני אעשה מה שאני ארצה לעשות. אני אענה מתיי שבא לי, ואקבע את החוקים של עצמי. בא לך על לחץ חברתי? לא עובד עליי. למה? אני לא מאמינה בחרא הזה. ביי." השבתי בעצבנות יתר, והנחתי לרגלי להוביל אותי. כך מצאתי את עצמי לבד, תחת סוכת המציל, עד כמה שמעשה זה נשמע מטומטם וחסר היגיון. חושבת, תוהה, מנסה לפענח את הפאזל הדפוק בו לקחתי חלק כנגד רצוני.
"דניי"..