לא כל הנוצץ זהב – פרק 26

אז ישבתי בגבעה והתבאסתי לחלוטין. ואז הילד הזה הופיע.
ממש ריחמתי עליו, אבל הבנתי שאם הוא לא חצוי אין לו מקום במחנה שלנו.
ואז הוא עבר את עץ האורן שמסמל את גבול המחנה. וזה היה הסימן שהוא אחד משלנו.
***
"אז.. מה זה בדיוק חצוי?" הוא שאל כשירדנו למטה, לשדות. "חצי מה-חצי מה?"
"חצי בן אדם, חצי אל." עניתי, מחייכת. נזכרתי איך לי הסבירו את זה רק לפני כמה ימים.
"חצי אל?!" הוא שאל, מופתע.
"כן. אלים. האלים היוונים. מכיר?"
"מה, יונו, נפטון, מרס וכל אלו?" הוא שאל, מביט בי בעיניים החומות שלו. השיער שלו היה שחור ומבולגן. כמו השיער של הארי פוטר אחרי לילה של היאבקות בכרית, חייכתי כשחשבתי על זה.
"לא, אלו הם ההתגלמויות הרומיות של האלים." הסברתי. "אני מדברת על זאוס, פוסידון, ארס…"
"זה כל כך לא מציאותי.." הוא מלמל, אבל אז נראה שהוא חושב על משהו באמת לא מציאותי וחייך לעצמו.
משכתי בכתפיים ולקחתי אותו לבניין המרכזי.
כירון ישב שם ושיחק קלפים עם מר ד'.
מר ד' היה איש שמנמן וגוץ. היה לו אף אדום כזה, כמו אחד ששותה הרבה, העיניים שלו היו גדולות ושחורות,והיה לו שיער שחור ומתולתל, שחור כזה שגבל בסגול.
הוא לבש, כרגיל, חולצת הוואי בדוגמת נמר ושתה מפחית של דיאט קולה.
יכולתי להישבע שהבחור שהבאתי איתי מלמל את המילה "אבא" לשנייה.
"שלום לילי." כירון חייך אליי. כירון היה בדמות האיש בכיסא הגלגלים. אני מודה שעוד לא התרגלתי לדמות שבדרך כלל לבש: סוס לבן מהמותניים ומטה, ובן אדם מהמותניים ומעלה. קנטאור אמיתי.
"שלום כירון. שלום מר ד'." ניסיתי להיות נחמדה. אבל למר ד' הייתה נטייה קלה לעצבן את כולם.
מר ד' הוא בעצם אל היין דיוניסוס, אתם בטח מכירים את הסיפור: הוא פגש איזו נימפה וניסה להתחיל איתה, כעונש אבא שלו, זאוס, שלח אותו למחנה לאיזה מאה שנים של בילוי בחברת החצויים.
כל החניכים היותר וותיקים תמיד אמרו שהוא התלונן שנמאס לו כבר. אבל מאז שאני פה, הוא דווקא אמר נשמע מאושר מבדרך כלל.
"רק עוד שנתיים-שלוש, תשרוד דיוניסוס.." שמעתי אותו ממלמל עכשיו, עוצם עיניים כאילו הוא משלים עם הגורל, ואז הוא הביט בנער שהבאתי.
הנער לצידי התכווץ קצת, כנראה מבהלה, גם אני לא בדיוק התלהבתי ממר ד' מהיום הראשון שלי במחנה.
"ואתה מי?" מר ד' שאל וערבב את הקלפים, כירון נראה מרוצה, ולמר ד' היה מצב-רוח מזופת, אז הנחתי שכירון ניצח בסיבוב האחרון שלהם. במה שהם לא משחקים.
"אני.. מארק." הנער ענה. "מארק זנדק."
"ובכן, מארק. איך הגעת לכאן?" כירון שאל וחייך אליו בנועם.
מארק נראה מהסס. לי הפריע השם שלו. כאילו שמעתי אותו בעבר.
"בטיסה." מארק ענה אחרי עוד רגע של מחשבה.
"ומאיפה הגעת?" המשיך כירון לשאול, כשהוא ממשיך לחייך כדי לא להפחיד את מארק.
"ניטרה, סלובקיה." מארק אמר.
ואז נפל לי האסימון.
"מארק!" צעקתי כמו מפגרת.
הצלחתי להפחיד את כירון, לגרום למר ד' לכעוס, ולמארק להביט בי כשהוא בטח תוהה אם אני דפוקה לגמרי או משהו.
"בחיי! זה אתה!" אמרתי לו.
נזכרתי. נזכרתי בנער שאריק כל הזמן היה מתלונן שלא יכול לבוא למחנה, כי הוא לא חצוי. אריק אמר שלחבר הזה שלו, שהוא גם החבר הכי טוב שלו, קוראים מארק. מארק זנדק.
הוא הביט בי שוב.
"אמ… כן…" הוא מלמל ונראה נבוך קצת.
"לילי, בבקשה, את מפחידה את הנער." כירון ביקש וחייך שוב אל מארק. "אני חושב שמגיעים לך כמה הסברים."
"אה.. כן. בסדר." מארק אמר.
כירון לקח את מארק כדי לראות את סרט ההדרכה, שזה סרט קצר שמסכם פחות או יותר את כל מה שאנחנו צריכים לדעת על המחנה, על האלים, ועל הדמויות החשובות מהעבר. כל מיני אנשים חשובים או מעניינים: פרסאוס ג'קסון, שהיה גיבור במחנה ועד היום יש עליו אגדות. או תומאס האסלר, שכולם אמרו שהוא היה החניך החמוד ביותר שהמחנה זכה לו אי פעם.
והיו גם כמה מהחבר'ה שהפכו לרעים: לוק קסטלאן, שהיה מדריך בביתן שלי, הוא היה בן הרמס כמוני, והוא הצטרף אל קרונוס (טיטאן מרושע) וניסה להשמיד את האולימפוס. אבל בסוף הוא יצא גיבור כי הוא היה זה שהרג את קרונוס. והוא גם היה אומן בחרב. והיה לוקאס סמית', שהוא היה גוף מארח של אוראנוס, אבל גם הוא היה גיבור והוא מת באחד ממסעות החיפושים שלו.
כמה אישיות חשובות כאלו, האנשים המעניינים.
אז בזמן שמארק היה בסרט, אני רצתי לביתן אפולו.
"אריק פה?" שאלתי כשפתחתי את הדלת, אפילו בלי לדפוק.
נער אחד הביט בי במבט כועס.
"לא." הוא ענה. "הוא יצא לאימון בחץ וקשת."
"תודה." אמרתי, חייכתי ורצתי למתחם החץ וקשת.
"א-ר-י-ק!" צרחתי עליו.
במהלך הימים הראשונים של המחנה אני ואריק התחבבנו אחד על השנייה, ודי נהגנו לבלות ביחד, אז כבר היה מותר לי לצעוק עליו באופן רשמי. והוא יכול היה להקניט אותי ולקרוא לי 'ליליאנה'. הפכנו לחברים למחנה, וזה היה דווקא נחמד.
אריק בדיוק פגע במרכז המטרה ואז פנה להביט בי, כשהוא מכוון אלי חץ נוסף.
"חה-חה." אמרתי והבטתי בו בתוכחה. "תוריד את הקשת, יש לי חדשות שיעניינו אותך."
"אה, באמת?" הוא השיב והניח את הקשת בצד.
הוא לקח את הבקבוק שארגן לעצמו ושתה. אחרי שגמר, הוא חייך אליי.
"נו?" שאל. "מה החדשות?"
"יודע מה? אני לא הולכת להרוס לך." אמרתי עם החלטה פתאומית.
"על מה לעזאזל את מדברת, ליליאנה?" הוא שאל.
"או, לא על משהו מיוחד.." אמרתי ואז חייכתי אליו.
"אוקיי, ברור שאת מסתירה משהו."
המבטא הסלובקי שלו הודגש כשאמר: "אני מצווה עלייך לומר לי מיד!"
"מי אתה בכלל?" שאלתי בחיוך ואז דחפתי אותו קצת. "נראה אם תתפוס אותי!"
ואז התחלתי לרוץ לכיוון הבניין המרכזי, כשאריק דולק בעקבותיי.
כשהגענו לפתח של הבניין המרכזי, אריק סוף כל סוף תפס אותי. הוא תפס בכתף שלי בזמן שאני ניסיתי לסטות הצידה ושנינו נפלנו על הדשא, מתגלגלים וצוחקים.
"נו?" הוא שאל אחרי שהסדרנו את הנשימה. "עכשיו את חייבת לגלות לי, תפסתי אותך."
הבטתי לכיוון המרפסת של הבניין, בדיוק אז, בתזמון מושלם, כירון יצא משם עם האדם שרציתי לראות.
"תסתכל לשם." אמרתי לו, מחייכת, והצבעתי על החבר הכי טוב שלו.