שדה קרב – פרק 19

דמעות זולגות כנהר על לחייה הסמוקות והבל פיה נראה כמעט מוחשי כשהוא נקפא באוויר הקר.
אני מיצב את האקדח מולו ועיניה נפערות לרווחה.
"מי אתה?" שואל הגבר, קולו מחוספס כנייר זכוכית.
"מה אתה רוצה ממנה?"
"תוריד את האקדח."
אני מביט בו והוא בי. האצבע המורה שלו על ההדק המאיים.
"אתה לא יכול להתמקח," לוחש הגבר וצוחק צחוק שנדמה כשיעול.
אני מוריד את האקדח לאט לאט על האספלט וזה מונח בנקישה ונשאר דומם מולי.
"עכשיו, אתה תספור עד עשר כשאני אקח את החמודה הזאת," הוא אומר וזואי מחניקה יבבה חנוקה.
הגבר צועד אחורנית כשפניו לא משות ממני ואקדחו עדיין על פניה של זואי. זואי מנסה לבעוט בו, אך גופו גדול לעומת גופה הקטן שנראה כאילו בעיטה ממנה רק מדגדגת אותו.
אני עומד דומם. מסתכל כיצד הגבר גורר את זואי לאט לאט כשהוא מביט בי וידיו על ההדק.
כל שריר בתוכי נדרך ואני מודה על כך שאין זכר עדיין לכאב בצלעות. אני מחכה.
הגשם לא חדל מלרדת ויללות של חתולים עקשניים ואומללים ממלאים את הרחוב החשוך. בדיוק הרגע לו חיכיתי הגיע.
הרגע בו עיניו של הגבר הוסחו לשבריר שנייה מתזוזה בין הצללים. נדמה שהזמן עומד מלכת. עכשיו אני יודע שיש לי את השבריר השנייה המקודש הזה כדי לתקוף. ידי נשלחת באוטומט לנעלי ושולפת כמעט במיומנות את הסכין ותוך שניות ספורות אני מתקרב אל הגבר שמרוב בהלה מכוון אלי את האקדח כשהוא מטרים ספורים ממני.
אני מניף את רגלי והיא מעיפה את האקדח באוויר כשהגבר משתנק בהפתעה.
"יש פה עסק רציני, אה?" שואל הגבר, כמעט בגיחוך.
"אין לך נשק, תשחרר אותה," אני מאיים.
צחוקו המחליא מהדהד ברחוב כהד מכוער ומגעיל.
"סתום!" צועקת זואי ובעזרת מרפקה פוגעת בסנטרו וצחוקו גווע באחת. כשידיו מרפות ממנה, היא לא מהססת ורצה לידי.
"תיקחי את המפתחות מהכיס שלי, זואי," אני ממלמל ומרים את האקדח שלי מהכביש, מכוון אותו אל הגבר שמתאפס. "תלכי לאוטו שלי, תנעלי את הדלתות מבפנים ותחכי לי שם."
"אני לא אשאיר אותך לבד."
"זואי!"
"לא, טיילר! אני נשארת."
"זואי, אני לא בטוח שאת רוצה לראות איך אני יורה בו."
"לא, אני–"
"למען ה', זואי. תעשי מה שאני אומר לך!" אני צועק והיא מביטה בי בעיניים קרועות לרווחה. היא מהנהנת פעם אחת, לוקחת בעזרת ידה את המפתחות ממכנסי הג'ינס שלי ורצה בהמשך הרחוב כשרגליה מוחצות את שלוליות הגשם ללא כל רחמים.
"תוריד את האקדח, טיילר."
אני נרתע כשאני רואה את שומר הראש של ג'ויס – זה עם הקרחת – עומד לידי, כאילו הגבר שניסה לחטוף את זואי לא נמצא כל בכלל.
"לא עכשיו!" אני צועק ומהדק את אחיזתי באקדח.
"טיילר," לוחש הגבר עם הקרחת בקול חדגוני. "זה היה רק ניסיון."
אני מוריד את האקדח שנופל מידי על האספלט בקול נקישה. "מה?"
"אני אוליבר, התמניתי לבחון אותך," הוא ממשיך באותו גוון של קול, רובוטי. "לא חשבתי על דרך טובה יותר מעכשיו."
"אתם לא–"
"עמדת יפה בציפיות שלנו, בחנת את הסביבה וחיפשת נקודות תורפה," הוא אומר, כאילו לא פתחתי את פי. "תמשיך ככה, וכמובן אל תספר לזואי."
הוא הולך אל בין הצללים ונעלם. גם הגבר שהיה מולי ובחן אותי בכך שהוא כביכול רצה לחטוף את זואי, נעלם.
עדיין לא הצלחתי לפענח איזה רגש עומד להסתער בתוכי, להתפרץ לכל עבר ולגרום לי לאבד שליטה. תחושת בגידה. תחושת סיפוק. אני מרגיש כאילו אני אובד עצות בתוך שלל עולם הרגשות.
אני נושף כשהבל פי נשאר דומם באוויר ומרים את האקדח שהתרטב מהגשם ונהפך לחלקלק בין ידיי.
אני תוחב את האקדח לחגורתי תוך כדי שאני צועד בעצלתיים לעבר הפרארי שלי, שם נמצאת זואי.
ורוצה הסברים.