בית הנפש

בוססתי ברחבי העיר המושלגת בדממה השמורה לשעות הלילה הקטנות.
בהייתי בבתים הדוממים, וחלונותיהם החשוכים בהו בי חזרה, שואלים "האם אתה חיי?"
הסתכלתי על הבל פי מתאבך אל האוויר הצונן. מסתבר שכן.
עקבותי בלבד הכתימו את השלג הטרי, הייתי האדם היחיד שצעד… הייתי בודד.
האטתי, משרך את רגלי כצב תועה, פונה בפניות לא מוכרות, ותוהה מה הטעם, הרי בסופו של דבר אגיע חזרה לביתי החשוך, שם אשכב ואבהה בתיקרה עד שארדם. ממתין למחר טוב יותר שלא יגיע.

הבטתי בבית נוסף בחוסר עיניין, אור בקע מהחלונות כל כך חזק שהצללים נסו אל הסדקים והפינות הנסתרות. כמחשבות דכאוניות המחפשות רגע חולשה.
מבעד לחלון ראיתי נער-ילד מפזז לו מצד לצד, בקיפוצים עליזים, מין ריקוד חסר תכנון או מטרה מלבד השיחרור שבו. יכולתי לראות בפניו חיוך, חיוך כנה שמביע אושר.לא אף אחד מסידרת החיוכים שהוטמעו בלב החברה, החיוך המתנצל, הלועג והמזוייף.
בריקודו שם ללעג את המוסכמות החברתיות, את השקרים המוסכמים של הנימוס. מחליף אותם בתמימות.
פניתי בהבעה ביקורתית לכיוון ביתו כדי להעמיד אותו על טעותו.
כשנקשתי בדלתו, כבה האור ואיתו כבה גם משהו בי.
צליל ירידה במדרגות נשמע, וצוהר הוסט בנקישה.
מבעד לדלת הציץ פרצוף, אבל בעיקר זוג עיינים שבעבר הרבה לצחוק.
תהיתי לעצמי, האומנם זה אותו אדם? עיניו הביעו אשמה, מסתירות את חיוכן תחת נסיון חיים מר.
אור פלוראסנט קר הציג את הילד-נער באור שונה לחלוטיין.

שתקתי, אורי כבה מזמן, ובכל זאת רציתי להעמיד אדם זה על טעותו, להפסיק את השמחה המטופשת. רק עכשיו, כשאדם דומם זה עומד מולי אני מבין את גודל השגיאה שחייתי בה.
עייניו בחנו אותי מאחורי דלת פלדה, וכאילו שאלו אותי האם אני עדיין בחיים?
הבטתי בהבל בי, והבנתי שזו לא הוכחה מספקת.
פשטתי את מעילי, זורק אותו על הריצפה. חלצתי את נעליי, מותיר אותן על מפתן הדלת.
כך, יחף וללא מעיל התחלתי לקפוץ בשלג שזה עתה ירד, מזנק, בתחילה בגולמיות ובחוסר חן, ולאחר מכאן ביותר חיוניות ומרץ.
הרגשתי כאילו המעשה משיל מעלי טינופת של שנים ואדישות, הבטתי בחלונות בהתרסה,
וכשהסתכלתי על הדלת יכולתי להבחין בחיוך מהוסס מתחיל לצמוח על פניו של הנער, ובעיניו ראיתי את השתקפותי שלי. כך הבחנתי שהאורות בביתי התחילו לדלוק.
האם אני בחיים?
איזו שאלה מגוכחת.