שמחה

משוטט במדבר של שיממון רגשי, ונשרף מעין המציאות המייבשת את ליבי.
עיקבותיי מסתחררים ומתפוגגים בדיונות החול האינסופיות, מדמים את ההתקדמות
מחוץ למחוזות היאוש לבלתי אפשרית.
חיוכי וכוחי הם פאטה מורגנה בצמאוני לתחושות שמעבר לכאן – עכשיו.
וכמי שכפאו שד, אני ממשיך לשחוק את נעלי ורגישותיי עד אשר אחד מהם יתפורר
לשאריות חסרות שימוש.
ואולי אז אהיה מאושר?