כתיבה בדיכאון

דינג דונג..דינג דונג!
זה היה הקול ששמעתי בזמן שעפתי בשמי גן עדן. הרגשתי רוח קרה ונעימה שעברה על גופי, תחושה ממש משמחת אני חייב לציין. בעת מעופי, לפתע הבחנתי בקבוצת מלאכים שהתקרבה לעברי, פחדתי שהם מהסוג הרע. הרי בגן עדן יש קבוצת מלאכים שמתנהגת בצורה מאוד בריונית. הם תמיד מחרבנים על יצורים מסכנים שעוברים מתחתיהם, ממש כמו היונים בכדור הארץ. למה לעזעזל הם עושים את זה? את זה אף פעם לא נדע. כולם יודעים שאלוהים משלם להם בשביל שהם יעשו את זה, שאלתי אותו פעם באחד הביקורים שלי אצלו מה ההיגיון, אבל התשובה היחידה שקיבלתי ממנו הייתה שהוא פועל בדרכים נסתרות ושאני יכול ללכת להזדיין. טיפוס מאוד מוזר אני חייב להגיד.
לענייננו, קבוצת המלאכים כבר הייתה מטרים ספורים ממני. המלאך שהנהיג את הקבוצה התקרב אליי בצורה מהירה וצעק לי באוזן כאילו השטן שורר בו: "דינג דונג!! דינג דונג!!!"
אני מיד קפצתי אחורה, ניסיתי להבין את פשר הצרחות של אותו מלאך, כנראה מעורער בנפשו, אבל באמת שלא הצלחתי. לפתע המלאכים השמיעו קולות זעקה עזים, ואלה בדיוק הקולות שלא רציתי לשמוע. לפתע בלי לתת לי אפשרות לברוח הם קרעו את מכנסיהם והרימו גושי צואה שנזרקו מן הסתם עליי. למה לעזעזל הם עשו את זה, למה אני צריך לסבול יחס כזה? את זה ניסיתי להבין במשרדו של כל היכול הנודע, אלוהים, בכבודו ובעצמו. ידעתי אמנם שהוא יגיד לי שנסתרות דרכיו, אבל לפחות חשבתי שהוא יפצה אותי בכמה בתולות שהוא ייקח מאיזה מוסלמי, הרי להם יש 72, למה לא להביא לי כמה? בכלל, תמיד עניין אותי מאיפה הם משיגים את הבתולות. כמה משלמים לבתולות האלה?
הן יפות לפחות? אך אלה שאלות שכנראה לא אקבל עליהן תשובה. התגובה של אלוהים לתלונותיי הייתה מאוד מוזרה, מאוד משפילה. הוא קרב אליי וצרח לי באוזן "דינג דונג!!!!! דינג! דונג!" ברגע זה מרוב בהלה פשוט התעלפתי.
קרני אור מאירים דרך עיניי, אני מרגיש מוזר, כאילו אני צף. לא ידעתי אם עיניי פתוחות או סגורות, אז חשבתי לעצמי למה שאני לא איעזר באלוהים ואשאל אותו איפה אני נמצא(לצערי שכחתי את מה שהוא עשה לי) והצטערתי גם אחר כך כי החצוף, בשיא חוצפתו המשיך לצרוח לי באוזן את המנגינה המחורבנת ששמעתי יותר מדי פעמים.
פתאום הבנתי איפה אני, פתאום הבנתי מי זה הבן זונה שמציק לי. השטן! ללא ספק, השעון המעורר.
השעון המעורר..בלי היסוס אני יכול לומר שזה המכשיר הכי מעצבן שהומצא בהיסטוריה. האדם החולם בדמיונו, שוחה בחלומותיו האידאלים ולפתע שעון מעצבן מעיר אותו ומחזיר אותו למציאות. לכל הפחדים, האהבות, הכעסים, לשיחות הקטנות שצריך לעשות עם אנשים, לעצבנות, מן הסתם שגם לחרמנות..

התעוררתי מותש וכועס. השעה הייתה עשרה לשבע. החלטתי להעניק לעצמי זמן נמנום של כ-30 שניות.
התברר לי, בשבע ועשרים, שהנמנום התארך לי לדקות ארוכות.
קמתי בעצבנות ליטול את הסם שהייתי כלכך חייב. אך נזכרתי שבמהלך השנים, התמימות נעלמה, הידע התרחב, הכל נעשה אפור יותר. הייתי מעדיף להיות ילד בן 3 שלא יודע כלום על החיים. תמים וקטן. יכול אפילו להשתין על הרגל של אימא שלו ולא יעשו לו כלום. לא חייב לסבול שיחות מזויפות עם אנשים, לא צריך לעבוד, לא צריך לדאוג מכל הבעיות המורכבות בחיים. אך לא מצאתי בשום מקום את הסם. אז נזכרתי, שמהחיים כבר נגמלתי ממזמן.
היה יום חורפי. רוח וגשם חזקים, עננים שהגוון שלהם היה יכול לגרום לדיכאון גם אצל הנרקומנים הכי מסוממים שיש. החלטתי לפנות לסם המשני שלי, הקפה. באדיבות כפית קפה אחת ושתי כפיות סוכר התחלתי להתעורר באמת. בזמן שהעמסתי צלחת של אוכל הרהרתי לעצמי מה עם המטריות בחוץ. בזמן הרהור זה, כרגיל, נפל לי המזלג המחורבן מהצלחת על הרגל.
זה קורה לי בכל פעם. אני לא מבין למה, אבל זה נראה כאילו יש קנוניה של מזלגות שרק רוצים להפריע לי בחיים. בכל פעם שאני מתכוון לאכול, הם מחכים לרגע המתאים כשאשים אותם על הצלחת ואפנה לכיוון החדר. בדיוק הרגע המתאים, בשבריר שנייה מצמרר, פתאום הרשעות שאני כלכך רגיל אליה מופיעה והם פשוט נופלים לי מהצלחת. במקרה הטוב על הרגל ובמקרה הרע מעיפים איתם ביחד את כל הצלחת המחורבנת ואת כל האוכל החם על החתול שלי.
טרוריסטים קטנים. התארגנתי ויצאתי מהבית. בדרך היה גשם חזק אז החלטתי בחוסר ברירה לנסות לחכות לאוטובוס בתחנה הקרובה לביתי. אבל כל מה שעשיתי לעזעזל היה לחכות. לבסוף פקעה הסבלנות. מרוב עצבנות וכעס על האוטובוס שלא מגיע בדיוק כשאני מאחר, החלטתי ללכת ברגל לבית הספר. פתחתי מטרייה נפלאה והתחלתי לצעוד. כמו קסם, כמו מכשף שרצה להשתעשע, כ-100 מטרים אחרי שהלכתי, פתאום התחלתי לשמוע רעשים מבהילים. הסתובבתי, וכמובן, ראיתי את האוטובוס מגיח מהפינה כאילו הנהג הבן זונה חיכה שאלך בשביל שהוא יוכל להופיע.
מה שהעצים עוד יותר את הכעס הייתה המטרייה שלי שנכנעה לרוחות ועפה לי מהיד, קרועה ושבורה התעופפה לי מהיד. לא היה לי אפילו טעם לנסות לתפוס את המסכנה. נעצרתי מההליכה ופתאום ראיתי את המצב העגום. גוויות של מטריות בכל מקום. מאחוריי כל מטרייה ישנו סיפור טרגי שעבר עליה. אלוהים הוא פשוט סדיסט לפעמים, מתעלל במטריות להנאתו. לפי כל השמועות ששמעתי לאחר מכן, הבנתי שהמטרייה שלי עדיין מתעופפת לה ברחובות תל אביב. אני מאוד מרחם על הילד הקטן ששוכב במיטתו ופתאום רואה חתיכת תמנון עם בד מרחף מאחוריו עף לו במהירות ליד החלון. בזמן הרהורים אלו, עברתי ליד מטרייה שנספתה ברוחות, לא ידעתי איזה צרה עברה עליה ומה הסיפור שלה. היא פשוט שכבה על המדרכה הקרה. אך כמו שהבנתי שניות ספורות לאחר מכן, היא רצתה לנקום, ולאחר שהיא פתאום קפצה בעזרת פרץ של רוח אדירה והתעופפה לה במהירות לכיוון שלי, הבנתי שאני אמור להיות הקורבן שלה. למזלי לא נפגעתי. לפחות זה מה שחשבתי באותם רגעים, כשבעצם כל החזה שלי היה שרוט ואשך אחד שנכרת ונדבק לי על הברך התנדנד לו בחופשיות.
המשכתי ללכת, די שמח את האמת, בלי להבין למה.
הגעתי לבית הספר לאחר רבע שעה מתישות, באיחור כמובן. בדרך עברתי ליד ילדה שכל עיסוקה היה לפרסם תמונות ערומות או חצי ערומות שלה בפייסבוק. חייב אני לציין, את התמונות שלה, גם אני הייתי צופה ערום או חצי ערום. כך שהיו בינינו דברים משותפים.
בקושי החלפנו מילה וכבר הייתי בדרך. בזמן שהמשכתי לכיתה פתאום ממש התחשק לי להקשיב לשיר של אלביס, " hound dog". חיפשתי בכיס את הפלאפון שלי, ממש נבהלתי כשלא מצאתי אותו ומצאתי את עצמי מרביץ לכיסים שלי ברחוב. אך אני לא צריך פלאפון, הרי למה יש זיכרון? שאלתי את עצמי. הפעלתי את הזיכרון. במהירות הגעתי אל תיקיית זכרונות השירים, נכנסתי בטעות לתיקיית הפורנו לפני זה אך קלטתי את זה מאוד מהר ויצאתי. לבסוף הגעתי לשיר המיוחל. השיר נוגן אצלי בראש בצורה כלכך מופלאה שפשוט רקדתי. אמנם רקדתי בראש, אך הייתי צריך להיזהר ולא לרקוד פתאום באמת, אני כמובן מפחד מהמבוכה. לכן כששמתי לב שהרגל שלי קפצה קצת בזמן ההליכה בקטע מאוד קופצני ומעורר בשיר, מהירות התגובה שלי פעלה מהר וסטרתי את הלחי שלי בחוזקה בשביל לחזור לעצמי. המשכתי ללכת והרגשתי שהיד שלי נעה בפתאומיות קצת הצידה, וכמובן, אלביס אשם. גם פה, מהירות התגובה שלי עבדה וסטרתי את הלחי השנייה שלי יותר חזק מכל מלכת סאדו שתפגשו בחייכם. התברר לי, שהאלימות העצמית ממש לא עזרה כי בזמן שהמשכתי ללכת הגוף שלי המשיך לקפוץ. בנוסף, גיליתי שהיו לפחות 10 אנשים שעצרו ברחוב והסתכלו עליי כאילו יצאתי מדעתי. דרך אגב, שבוע לאחר מכן קיבלתי מכתב מפרויד היקר שבו היה כתוב שהוא מעריך שאני מזוכיסט, וכמה ימים לאחר מכן אפילו ישו שלח לי מכתב שבו הוא כתב שהוא גאה בי שהפניתי את הלחי השנייה.