הגרסה שלי

שוב יום מעצבן בבית. רק מחכה שיסתיים כדי שאוכל לצאת לטיול הערב. אמי החורגת אינה מסוגלת לסלוח; שנים על שנים ועדיין כועסת. אבא לא מתערב. כאילו דבר לא קרה. אני צריך לסבול את כל המתחים האלה, ועוד לדאוג שהמחבוא של אמא יישאר סודי ובטוח. לא עוזר להסביר להורים שאם ימשיכו עם המריבות שלהם, בסוף נישכח, הבית שלנו יהפוך לאתר תיירותי, ומאיתנו בקושי יישארו כמה פסלים.

מזל שבערב אני חופשי ויכול להתעסק עם בני התמותה. לפעמים אני מעדיף אותם על פני בני מיני, האלים. רק חבל שהם מתכלים כל כך מהר. עד שאחד מהם לומד משהו הוא כבר נעלם וצריך להתחיל הכול מהתחלה עם אחר. אבל הם משתדלים, הם בלתי-צפויים, הם לומדים וזה תענוג. לפעמים הם יפים וזוהרים בטירוף, לרגע הם נראים כמונו.
אתחיל כרגיל מפלופונז ((Peloponnesos, משם לאטיקה ((Attiki, אעקוף את האולימפוס, כדי שאיש לא יראה אותי, תסאליה (Thessalia), טרויה (Troia) ומשם ישירות מעל הים הביתה. חייב להודות שבזמן אחרון אני די "מחפף" ועף מהר לטרויה. בכל מקרה בפלופונז הם מתעניינים רק בכבוד ובמלחמה. אין שם יותר מדי התעניינות בי.

בטרויה הסיפור שונה. במקדש שלי במרכז העיר האור יציב כבר הרבה זמן. קסנדרה שם, משרתת אותי כל לילה. היא צירוף נדיר: חכמה ומבינה עניין – יודעת מה היא עושה, לא כמו האחרים שרק מדקלמים שירי הלל ומבצעים את טקסי הפולחן מבלי להבין מאום. היא גם יפה, עם השיער השחור היפה ביותר שראיתי אצל בני תמותה, עיניים חודרות, עור קורן, עם השמלה הלבנה, על הברכיים, מחזיקה את המזבח. מחזה מרהיב. פלא שאני לא מרוכז ומפספס בקשות ריפוי? בימים רגילים הייתי נענה לתחינות, אבל עכשיו הראש שלי לא שם.
לטרויה ומהר. אני לא מבין למה בכלל לעשות את כל הסיבוב; אפשר להגיע לטרויה ישר מהבית.
היא שם, אני כבר מרגיש אותה, במרכז הרחבה, עם מקהלת הבתולות לצדיה, שרות את השירים אותם אני אוהב. מתקרב לרחבה, במרחק נגיעה ממנה. היא מרגישה אותי ישירות. אני יודע את זה. מרגישה ולא זזה, לא עושה כל תנועה.
רק פעם אחת בעבר הרגשתי כך כלפי בת-תמותה. אז אבא התערב ובלע את האשה;
הוא פחד שלא אתמודד עם ההזדקנות והקמילה שלה.
השיקולים האלה אינם רלוונטיים כעת, אני רוצה אותה וזהו. אם יש צורך במשהו אחר, אני לא אל אמיתי.

"כל שתבקשי, עבור לילה אחד איתך" שומע את עצמי לוחש לה. מרגיש גל של התרגשות גואה בא, ואחריו רגע, לא יותר, של שקט. "רוצה להיות נביאה," עונה לי.ברור לי שאם אני נענה לה אני מסבך את האחים שלי ואת תוכניותיהם למלחמה הבאה ומשנה את התסריט. אבל הבטחה זו הבטחה. כהרף עין קורא לנחשים שלי מהמזבח. הם מתפתלים סביבה, מנקים לה את החושים ונעלמים.
מעכשיו היא נביאה. עומד לידה וממתין, מלא התרגשות. עכשיו סוף סוף היא שלי. מחכה. קסנדרה לא זזה. מתחיל להבין שמשהו אינו כשורה ושומע את סירובה. היא רוצה להישאר בתולה ולשרת אותי אך לא להתמסר לי. עומד לרגע המום. זה עוד לא קרה. מדמיין את הצחוקים של ארוס ודיוניסוס. אפילו אבא יצחק. השפלה כזו עוד לא חוויתי. גם הכעס מתחיל לגאות. ה"מנוולת" לא זזה כלל, ממשיכה להתפלל אלי, כשאני יושב כמו אידיוט חצי מטר ממנה. מה לעשות עכשיו? היא נביאה, ואפילו אני לא יכול לשנות זאת. מרגיז, איך שהתולעת הזו סובבה אותי על האצבע הקטנה שלה.
לא, עם אלים לא מתעסקים. ניגש אליה, כביכול מבויש ומבקש ממנה רק נשיקה. היא עושה את הטעות ומסכימה. מתקרב אליה מהמזבח ורואה את הפנים המושלמות שלה. אני יודע שזאת הפעם האחרונה שאראה אותה. צורב את המראה בזכרוני. כל כך קשה, אך לא נותרה ברירה. מתקרב אל פניה; יכול לראות את העיניים הגדולות השחורות והחודרות שלה. הן רגועות. שפתיה מושלמות. מתקרב עוד ומחכה שהיא תפתח את פיה. הפה שכל כך רציתי לנשק. מחכה עוד שנייה ויורק לתוך פיה. "את תישארי נביאה אך איש לא יקשיב לך ולנבואות שלך" מקלל אותה בקור רוח. תם ונשלם. בלב כבד עושה את דרכי חזרה לאולימפוס.