שלומיאל

לפעמים, אני עוצם את עייני ומנסה להרגיש בפעימות ליבי.
איני נוגע בו, הרי זו לא חוכמה.
לאט לאט אני מנסה לחוש בהתפשטות הדם. צמרמורת קלה עוברת בי כשאני מלווה אותו במסלולו אל נבכי גופי.

ראשית אני חש בו בזרועותי, פועם באחידות, נע באמותי ומרטיט את כפות ידיי.
מורה סיפרה לי פעם שהיכולת להתחבר לעצמי טמונה בהרגשת פעימות הדם ההרמונית שבגופי.

האמת שלגופי ולי צפויה עוד דרך ארוכה, יש בינינו הסכמה שבשתיקה. גופי מתפקד כמכונה משומנת, ובתמורה אני מספק לו מזון שתייה ולינה. כל מה שגוף יכול לרצות.
אני נושם עמוקות מנסה לגשר על הפער שבינינו, להיוועץ בעצמי כבחבר ותיק.
כתשובה, פני מאדימות כשאני מובך, ועייני דומעות כשאני מתרגש. שפה סמויה ופומבית כאחד.
כשאני נרתע, מה הוא מספר לי?
האם עלי להתעלות ולהתמודד או שמא להרטע ולסגת?
הלוואי והתקשורת ביינינו הייתה כנה.