תליון הנשמות. פרק ד׳ תגיבו :*

הוילונות הוסטו מן החלון וקרני השמש הנעימות חדרו לתוך החדר קטנטן.
מריה הגנה בידה על עינייה שהסתנוורו מאור השמש.
"איפה אני?" גימגמה, אימה הביטה בה במתיקות, מלטפת את שיער ראשה.
הוילונות הוסטו מן החלון וקרני השמש הנעימות חדרו לתוך החדר קטנטן.
מריה הגנה בידה על עינייה שהסתנוורו מאור השמש.
"איפה אני?" גימגמה, אימה הביטה בה במתיקות, מלטפת את שיער ראשה.
"איפה כולם? איפה אני?" אימה הביטה בה בדאגה,
"את בחדרך מתוקה…העיניינים נרגעו מאתמול, מצאתי אותך ליד הטירה, כמה נבהלתי! חשבתי שאיבדתי אותך!" היא הושיטה את ידיה בכדי לחבקה, אז זו לא שיתפה פעולה,
"איפה כריסטיאן?"
"הוא ישן בחדר השמאלי…- כריסטיאן הירבה לישון אצליהם, גברת רום חיבבה את הבחור.
– הוא יצא לפני מספר דקות…משמר הממלכה הגיע." אמרה בעיניים נפולות,
"מה קרה? זאת אומרת מה גרם למהפכה אתמול?" שאלה בעיניים פקוחות, על אף שרק עכשיו הקיצה משנתה.
"תליון הנשמות אכן נלקח, זאת לא הייתה שמועה…ישנה שמועה שאומרת שיש נבואת נחמה, גורל העולם קשור בכמה אנשים שיצליחו להושיע אותנו…"
"מי אלה?" שאלה את אימה בסקרנות,
"אין לאף אחד טיפת מושג…אבל מגייסים נערים לצבא, בכל אופן זה מה ששמעתי…" מריה הביטה באימה, מהורהרת. 
'כריסטיאן לא יצטרף למשמר הממלכה גם אם חרב מונחת על צווארו…' חשבה, 'הוא בטח ברח ליערות…יחפשו אותו בכל מקום וצפוי לו עונש כבד אם לא ימלא את פקודות המלך…'
"לאן את הולכת גברת צעירה?" שאלה גברת רום את ביתה שקמה ממיטתה והחלה לפשוט את בגדיה.
"לקטוף אוכמניות." שיקרה. אימה לא בלעה את הפתיון,
"את לא יוצאת לשום מקום לפני שאת מתרחצת!" פקדה, מריה השפילה את עינייה על גופה, היא הייתה מלוכלכת באבק, היא הרימה את מבטה, אין בידה לצאת מנצחת בויכוח הזה.
מים קרים באמת ריעננו אותה, היא חפנה את הסבון בידה והחלה לקרצף את עורה.
"הכתם הזה לא מתנקה!" היא קירצפה הרבה פעמים אך שום דבר לא עזר, היא העבירה את זרם המים אל מאחורי כתפה. היא יצאה מן המקלחת מביטה במראה ממולה, כשגבה אליה, היא ראתה על בצד האחורי של כתפה כוכב שחור חרוט, מן קודקודו האחד יוצא קו דק כלפי מעלה ובסופו עיגול קטן. היא הביטה בו בבלבול, מנסה למחוק אותו אך ללא הצלחה, הסמל הזה היה מוכר לה משום מה.

קריסטל ישבה מול הסוהר, ברגלים משולבות.
"במה אתה מחזיק?" שאלה אותו, הוא התעלם, היא חזרה על שאלתה בשנית, הוא אפילו לא הביט בה, היא נחרה ברוגז.
"אני מתפשטת אל תסתכל." זה עבד, הסוהר מייד הסיט את מבטו והביט בה, היא חייכה בסיפוק.
"מה?" שאל, מלחך את שפתיו היבשות. היא התרוממה מתקדמת לעברו כך שהביטה עליו מלמעלה, כי הוא ישב על שרפרף . היא שמה לב לצמיד הקשור על זרועו, צמיד שעליו רשום 'אדמונד'.
"אדמונד…" קראה באיטיות, היא שיחקה בצמידו, ידה חמקה מבין הסורגיים.
עלה במוחה רעיון.
היא העבירה את ידה מן זרועו על חזהו, מלטפת את לסתות פניו החשוקות, הוא התרומם כמעט מייד.
"את מנסה לפתות אותי?" הוא שאל, מרצין. היא שמטה את ידה, יורקת לצידו של אדמונד.
"על גופתי המתה." השיבה בנימה נחרצת.
"אני לא יודע לאיזה תנאים הורגלת בתאי מאסר אחרים, אך כאן זה אחרת…את תתחילי להתפלל שהשד יקח אותך אליו, אני אדאג לכך אישית." הם עמדו זה מול זה, אפיו נגע במקצת באפה הסולד. קריסטל הביטה בו בשעמום, אך ליבה החל לפעום במהירות בפחד.
"אצטרך להרוג אותך קודם."
"ואיך בדיוק תעשי זאת?" הוא הניף את שתי ידיו לצדדים בשאלה, מעביר את אצבעו על הסורגיים ומגחך.
"ובנתיים…תשבי בשקט בתא שלך ואל תצפי ממני שאבדר אותך בת ארקליון." הוא שב לשבת על השרפרף.
גבר גבוה עם כתפיים רחבות,בעל שיער ערמוני חום,שפתיו מלאות ואדומות, הוא היה בחור נאה מאוד, עיניו אפורות הזכירו לה מישהו. 
"אמא ביקשה ממני שאביא לך את זה." הוא אמר, דוחף לידיו של אדמונד סל מקש מלא כל טוב. היא הביטה באדמונד בבלבול, עיניו האפורות נצצו מתחת לברדסו, היא עכשיו הבינה מאיפה עיניו של הבחור היו מוכרות לה.
"אמרתי לה שאני חוזר בערב…חבל שהיא טרחה." הוא לקח בשתי ידיו את הסל,
"רגע מה אתה עושה פה בכלל סאם?" שאל אדמונד,
"מביא לך אוכל, תגיד תודה ותסתום." 
"לא לזה התכוונתי…משמר הממלכה, הם מגייסים עכשיו בחורים לצבא." קריסטל הביטה בסאם.
"החיים קצרים אח יקר!- קרא,
-למה עליי לבזבז את זמני בלחימה כאשר אני יכול להישאר כאן ולהינות?!" הוא פרש את ידיו לצדדים,
"כפי שאני יודע, זוהי לא החלטה שלך אח…אל תכעיס את אמא."
"אמא תסתדר." חיוכו של סאם נפל,
"אתה תשחק את תפקיד הגיבור- הוא תפח לו על השכם,
-בזמן שאני אשיג לנו בירה." עם מילים אלו הוא נטש אותם.

"מה מצבה דוקטור?" שאל המלך את רופא הממלכה, אשתו אוחזת בכפתיו ומעסה אותם.
"טוב טוב…היא צריכה מעט זמן בכדי להתאושש…" המלך והמלכה פלטו אנחת רווחה.
אנדריאנה שכבה על צידה במיטת האפריון, מצוטטת לדברי הרופא, מטלית לחה נחה על מצחה. אירועי אמש החלו להבזיק בלי סוף בראשה, הם הקנו לה סחרחורת קלה, היא חיכתה עד שהרופא והוריה יתרחקו ואז קמה ונכנסה לחדר הרחצה. 
היא מילאה את ידיה במים, מצננת את פניה. שיערה נפל בחוסר סדר על פניה, היא אספה אותו לפקעת חלשה.
"מה בשם סאטאנוס הדבר הזה?" אמרה בקול חרישי, היא הרימה אצבע, מלטפת כוכב קטן אשר היה חרוט במרכז מצחה. היא שמעה דלת נפתחת ומייד מיהרה לשוב למיטתה.
"ביתי אני כל כך שמח שהתעוררת! את יודעת כמה יצאתי מדעתי אתמ-
"לא עכשיו בורנד.." סיננה המלכה מזווית פיה. הוריה הרעיפו עליה חיבוקים ונשיקות.
"כיצד הגעתי לארמון?" שאלה, הדבר האחרון שזכרה הוא את הבחורה החיוורת מתבוננת בה במבט מצמרר.
"אביר צעיר סחב אותך על ידיו, היית חסרת הכרה."
"ארת'ור…" מילמלה, היא הרימה את מבטה אליהם,
"היכן הוא?" שאלה נסערת,
"הירגעי מותק." אימה מהר הצמידה אותה למיטה,
"את חלשה אסור לך לצאת עכשיו." אדריאנה גילגלה את עינייה בביטול.
"ברצוני לראותו!"
"הוא נמצא עכשיו בטירה יחד עם כל האבירים, לשם הוא שייך. ועכשיו חזרי לנוח, אני רוצה שתקומי חזקה כמו שור!" הוא פרע את שיערה בחיבה, היא שנאה כשנהג כך. 
כל אותו זמן הסתירה אדריאנה את הכוכב הקטן שעל ראשה על ידי שיערה הזהוב.

מריה חיפשה את כריסטיאן בתוך קהל האנשים שהתכנסו סביב הגברים עטויי המדים, היא חלפה על פני אימהות בוכות, וליבה התמלא ברחמים.
'הוא בוודאי לא פה…' היא עזבה בריצה את המקום.
היא מצאה אותו על החוף, זורק אבנים בתנופה אל תוך הים.
"כריסטיאן!" קראה לו, הוא הסתובב.
"מה אתה עושה כאן?" שאלה אותו כשהרים עוד אבן בכדי להשליכה.
"חושב." השיב. כמעט פלטה 'התכוונת מתחמק..' אך היא עצרה את לשונה.
"רציתי להראות לך משהו…" הוא שמט את האבן, מביט בה בשאלה,
"ובכן?" אמר בחוסר סבלנות.
היא משכה באצבעותיה את שרוולה כלפי מטה, כך שחשפה את כתפה השחומה. כריסטיאן הביט לצדדים, לוודא שאף אחת מנשות הכפר לא צופה בהן ומלשינה לגברת רום על חוסר צניעותה של ביתה. הוא העביר אצבע על עורה השזוף.
"גם את סומנת…" 
"מה זאת אומרת גם את סומנת?" שאלה בבלבול. הוא היטה את ראשו הצידה וחשף סמל דומה על צווארו בצד ימין.
"אבל מה זה אומר?" היא נראתה מבולבלת מרגע לרגע.
"לא שמעת את הנבואה, נבואה על מחפשי התליון?"
"אימי סיפרה לי בבוקר משהו כזה…" נזכרה,
" הכוכב הזה…הוא חרוט על התליון…ראיתי את הציוור שלו באיזה ספר בספרייה…הגורל סימן אותנו מריה."
"ובכן אנו מוכרחים ללכת לארמון! אנחנו חייבים לעשות את המוטל עלינו אם כן!" היא הייתה להוטה.
"אני לא גיבור מריה..- הוא שב למלאכתו, משליך אבנים לים
-אני אדון לעצמי."
"כוונתך שידעת את כל זה ואתה בכל זאת בורח?" 
"אל תנסי לעורר בי מצפון מריה." הוא אמר בקשיחות,
"אני לא מאמינה!"
"אינני מבין מדוע את כלכך מזועזעת! שהגורל יבחר במישהו אחר, לא בי!"
"אל תנער ממך את האחריות! זוהי השליחות שלך! גורלם של אלפי אנשים מונח בכף ידיך ואתה משליך אותו ארצה!" הוא הפסיק להשליך אבנים והפנה את מבטו אליה, מצמצם את המרחק בינהם.
"אינני חייב לעולם כלום…אני בכלל לא יודע כיצד להילחם! הציור על צווארי לא משנה דבר…" זיעה כיסתה את מצחו.
"אתה פשוט פחדן.." היא ניענעה את ראשה מצד לצד,
"פשוט פחדן…"
"תקראי לזה איך שאת רוצה, אינני מוכן להיות כעבד למלך וללכת כמו כבש אחרי פקודותיו…את לא מבינה?! הם ישחקו בנו כמו בובות, ככלי לעבודתם וברגע שזה יסתיים הם ישלחו אותנו אל האשפה!" הוא כמעט צעק.
"זה הייעוד שלך." אמרה ביובש,
"שיילך לעזעאל.." הוא גידף.
היא לא הצליחה לרכך אותו, הוא יותר מידי כעס על העולם, הוא לא היה מוכן לעשות בשבילו.
"הם לא יחזרו כריס..- היא דיברה ברוך
– אבל אתה יכול למנוע אובדן של אחרים…" הוא הביט בה מתרחקת בעיניים נוצצות. הוא הכאיב לה ואכזב אותה, הוא איכזב את הבן אדם היחיד שהיה לו איכפת ממנו…

"בעלי מגיע!" קראה פיפיה.
סאם חדל מלנשק את צווארה, הוא קם, אסף את בגדיו השרויים על הריצפה בבהלה.
"יקירי מה זה?" הוא התבונן בה בשאלה,
" היא הצביעה על מקום עצם הזנב שלו, הוא התבונן בכוכב חרוט במראה שניצבה בפינת החדר, אך לא היה לו זמן להתעמק בו. היא 
עזרה לו להשתחל מן החלון, הוא הרעיף עליה נשיקה מלמטה.
זוהי הייתה שעת יום חמה כמעט אף אחד לא הסתובב ברחובות…למזלו. 
הוא הלך בזהירות בגדיו בידו מכסים את איזורו הצנוע העירום. הוא חיפש בעיניו מקום בו יוכל להתלבש, אך בדיוק כשמצא נתקלעה בו נערה מן הרחוב הסמוך לו.
הנערה פסעה לאחור,
"מתי תפסיקי להתקל בי בצורה הזו?!" . מריה הרימה את עיניה לאחר שניערה את חצאיתה מלכלוך אך לאחר שצפתה בסאם העירום מיהרה לחסות את עיניה בידה.
"בשם סאטאנוס סאם, שים על עצמך משהו!" סאם הביט בה מבודח לנוכח מבוכתה.
"הוא מכוסה." אמר בחיוך, היא הסירה את ידה מעינייה, ומשכה בכתפיה במבוכה.
"גברת פיפיה, ברצינות?!" אמרה בחוסר אמון כשראתה מאין הוא יצא.
"היא כל כך התחננה, לא הייתי מסוגל לסרב.." היא הביטה בו בבוז, מה שגרם לחיוכו להתרחב עוד יותר.
"אני צריכה ללכת." אמרה, היא הסיטה את קצוות שערותיה מסביב לאוזנה. היא חלפה על פניו,
"מריה!" הוא קרא בגבו אליה, מריה הסתובבה אך מייד נחרדה לנוכח ישבנו החשוף,
"בשם כל השדים סאם!"
"מצטער מצטער שכחתי!" אמר תוך כדי צחוק,
"את יכולה להסתכל…" הוא גילגל את עיניו. היא נשמה ואז כנזכרה במשהו ביקשה ממנו להסתובב,
"היא העבירה את ידה על עצם הזנב שלו, מעבירה בו צמרמורת. מגעה היה עדין, זה לא הייתה הפעם הראשונה שבחורה נגעה בו, אבל הוא הרגיש לא בנוח.
"מה יש?"
"גם אתה סומנת!" הוא הסתובב מביט בה כאילו אמרה את הדבר הכי מטופש עלי אדמות,
"מה?" היא סיפרה לו את אשר סיפר לה כריסטיאן.
"זה לא אפשרי…תקשיבי אני חייב ללכת, נדבר מאוחר יותר!" הוא כבר החל לפסוע אך נעצר כשזו שאלה אותו ממרחק,
"מה רצית להגיד לי מקודם?"
"תודה! על אתמול.." מילמל.