העתיד שמאוד לא כדאי לצפות לו – פרק ז'

אני בהלם,אני לא יכולה להגיד אפילו מה שאני מרגישה מרוב שאני מופתעת.זה הדבר האחרון שציפיתי שיקרה.למה היא לא סיפרה לנו,אני שואלת את עצמי.
לפתע,מייבל קמה מן הכיסא ועוזבת את חדר האוכל בסערה.אני מהססת אם ללכת אחריה או שלא ומחליטה שלא.למען האמת,אני קצת כועסת עליה מכיוון שלא סיפרה.היינו צריכות לדעת על זה,אני חושבת לעצמי.
שאר הארוחה עוברת בדיכאון,אף אחת מאיתנו לא מדברת.לאף אחת אין מצב רוח.
בסיום הארוחה,כל אחת פונה לדרכה,אני אפילו לא אומרת לשרה שלום והולכת ישר עם אלכסנדרה לחטיבת העצים.אני והיא לא מחליפות בינינו אפילו מילה אחת בעת ההליכה לכיוון השער הראשי של המחנה,שם כבר כולם מחכים.אלכסנדרה רואה את ג'ארד וממהרת להתרחק ממני ולפנות לכיוונו.
השומרים מצעידים אותנו לכיוון היער,חמושים ברובים.אני רואה שיש יותר שומרים מן הרגיל ואני מניחה שהם לא רוצים להבתכן,לאחר נסיון הבריחה הקודם.הלוואי ויכולתי לברוח מכאן,אני חושבת לעצמי.
לאחר שאנחנו יוצאים מבעד לשערים,אני מייד מרגישה יותר טוב.לאחר כמה זמן,אני כבר לא מצליחה לראות את גדר התייל המקיפה את בית המעצר.אני רואה את מרחבי היער הקפואים,עצים נפרשים בכל מקום שאני יכולה לראותו.לרגע,מבזיקה במוחי מחשבה על בריחה,אך במהרה אני חושבת על התוצאות,סביר להניח שלא אצליח לברוח כי ישימו לב אליי כאן,באור הבוקר.אני צריכה לברוח כשיש פחות שמירה על המקום.
סוף כל-סוף אני,אלכסנדרה וג'ראד מגיעים למקום שבו אנו כורתים עצים. למעשה,באביב שנראה רחוק כל-כך,אנחנו לא עובדים בכריתת עצים אלא בשדות.
אני לא מצליחה למצוא הזדמנות לדבר עם אלכסנדרה לבדה,כשאף אחד לא איתה.יש לי הרגשה שהיא ידעה לגבי מייבל ואני רוצה לנסות לברר לגבי זה.
ההזדמנות לא מאחרת להגיע,כשהיא מציעה להביא מים,אני מבקשת ממנה לבוא איתה ובתחילה היא מהססת,אך לבסוף מסכימה.יש איזשהו מיכל שממנו לוקחים מים,הוא נמצא במרחק של כעשרים דקות הליכה,אני חושבת.
אז שתינו הולכות להביא את המים,אלכסנדרה ממהרת במיוחד ואני מניחה שזה מפני שהיא לא ממש רוצה לדבר איתי.
"אלכסנדרה," אני אומרת לה כשהיא ממש רחוקה ממני, "חכי רגע,אני רוצה להגיד לך משהו."
"מה את רוצה?" היא שואלת במורת רוח.
"ידעת,כלומר…" אני מהססת,אבל אני חייבת לשאול את השאלה שמטרידה את מוחי ואת מחשבותיי, "ידעת לגבי מייבל?"
השאלה נורה כמו בתותח במהירות לאוויר ואלכסנדרה נאנחת בחוזקה. "כן,ידעתי." היא עונה, לאחר שתיקה שנדמית כנצח.
"איך?" אני שואלת אותה, "למה היא לא סיפרה לנו?"
"היא סיפרה לי על זה באותו ערב של ההוצאה להורג,כשהלכנו לשירותים. אני מניחה שהיא פשוט הייתה חייבת להגיד את זה למישהו.והיא לא סיפרה מפני שאני חושבת שהיא פחדה מהתגובה שלכן,שתרחיקו אותה מכן." היא אומרת במהירות ונושמת נשימה עמוקה.
"אבל,אנחנו חברות טובות שלה," אני משיבה לה, "ואני,בכל אופן,בחיים לא הייתי מפסיקה להיות חברה שלה בגלל דבר כזה."
"אני יודעת שלא הייתן נוטשות אותה," אומרת אלכסנדרה, "אבל הפחד שלה מוצדק לגמריי,היא פחדה שתדחו אותה בגלל זה,שתתעלמו ממנה."
"אלכסנדרה," אני אומרת לה, "איך לדעתך נשכנע אותה שאנחנו עדיין חברות שלה,שזה לא מפריע לנו."
"אני לא יודעת," היא משיבה לי, "אבל,תנסו להתנהג אליה כרגיל,כאילו שום דבר מיוחד לא קרה."
אני מהנהנת,שתינו שותקות.אני חושבת על מה שאמרה לי אלכסנדרה ועל כך שאני מכירה את מייבל כבר כמעט שנה,או לפחות חשבתי שאני מכירה אותה ואני לא יודעת עליה כלום,אני חושבת לעצמי.אף פעם לא שאלתי אותה מאיפה באה ולמה היא פה.אני מרגישה נורא בשל כך,שלא התעניינתי בכלל.
בסופו של דבר,לאחר שאנחנו עוברות בין העצים עם ענפיהם הדוקרניים אנחנו מגיעות למיכל המים.מסביבו עומדים שני שומרים,האחד גבוה ורזה והשני שמן ונמוך.הניגודים ביניהם גורמים לי לגחך לעצמי.
"כן?" שואל אותנו השומר הנמוך, "מה אתן רוצות?"
"כנראה שהן רוצות מים,אם הן באו לכאן,תתחיל להפעיל את השכל שלך,סיד." השומר השני אומר לפני שאלכסנדרה מספיקה לענות לו.
"אז אתן רוצות מים?" השומר הנמוך,סיד,שואל אותנו.
"כן." עונה אלכסנדרה,מעוצבנת.
השומר השני מושיט לה שני בקבוקי מים ענקיים והיא ממלאת אותם,אני עוזרת לה,כמובן.אנחנו נרטבות תוך כדי התהליך.ותאמינו לי,למלא מים ממיכל שהוא יחסית גדול וכבד,זו אינה חוויה.
"צריכה עזרה?" שואל סיד את אלכסנדרה.
"אני מסתדרת,תודה." עונה לו אלכסנדרה בסלידה שהיא לא מסתירה. שתינו לוקחות את בקבוקי המים הכבדים וצועדות בחזרה למקום שבו אנו כורתים עצים.ברגע שאנחנו יוצאות מטווח ראייתם ושמיעתם של השומרים אני פורצת בצחוק ואלכסנדרה נועצת בי מבט מוזר.
"מה כל-כך מצחיק?" היא שואלת אותי.
"שום דבר…" אני עונה לה ופורצת במחוק בלתי נשלט.
"טיארה,הכל בסדר?" היא אומרת לי בנימה מודאגת.
"כן,כן,הכל טוב." אני משיבה לה ומתאפקת לא לצחוק,ללא הצלחה.ככה יוצא שאני צוחקת כל הדרך בחזרה ואלכסנדרה נועצת בי מבטים מיואשים לחלוטין שפשוט מצחיקים אותי עוד יותר.
בסופו של דבר אנחנו מגיעים למקום שבו אנו כורתים עצים,אני רואה את ג'ארד מסיים לכרות עץ ולא מעיץ לעברנו אפילו מבט אחד.
אלכסנדרה ניגשת אליו באיטיות ומפתיעה אותו,בהתחלה הוא נראה מרוגז,אך אחר-כך צוחק איתה צחוק משוחרר.היא מושיטה לעברו את בקבוק המים.
"תודה אלכסנדרה." הוא אומר לה ומניח את הגרזן שלו.הוא מחייך לעברה חיוך מקסים,שאני יכולה לראות מהמקום בו אני עומדת.
"לא הייתי יכולה לעשות את זה בלי טיארה." אלכסנדרה אומרת וקורצת לעברי.ג'ארד אפילו לא טורח להסתכל לכיווני.
אני מקמצת את ידיי לאגרופים ומרגישה איך הכעס הולך ומתלהט בתוכי, קודם כל,מה שקרה עם מייבל הבוקר ועכשיו זה.נו באמת,אני חושבת לעצמי.
בכדי להעביר את הכאב,אני מסבה את גבי לצד השני וממשיכה לעבוד.אני אפילו לא רוצה לשתות מים.
בסוף היום,אני מגלה שכפות ידיי מלאות בפצעים ובחתכים כואבים במיוחד,אני בוחרת להתעלם מזה בינתיים,בתקווה שזה לא יתפתל למשהו גרוע יותר.
אלכסנדרה וג'ראד הולכים ביחד ואני הולכת הרבה לפניהם.הייתי רוצה להיות במקום אלכסנדרה עכשיו,אני חושבת לעצמי.אני נכנסת לבית המעצר דרך השער וחשה עוד פעם שהחופש נלקח ממני.חבל שלא ברחתי כשאני ואלכסנדרה הלכנו לקחת את המים,אף אחד לא היה שם לב.
בכל מקרה,כשהגענו לצריף,ג'ראד נפרד מאלכסנדרה בחיוך נעים. לרגע,אני מרגישה פגועה,מכיוון שלי הוא אפילו לא טרח להגיד שלום.
אני ואלכסנדרה נכנסות לצריף בו זמנית, "טוב שלא איחרתן,בנות," סוהי אומרת לנו כשהיא רואה אותנו בפתח, "בדיוק בזמן לתפילה."
אני ואלכסנדרה נאנחות ונכנסות לעומק הצריף,שם אנחנו רואות את שרה שמנפנפת לעברנו בידיה.
"היי שרה." אני אומרת לה ומחייכת,מנסה לא לחשוב על כל צרות היום.
"היי." היא משיבה לי בחזרה.
"שרה," אומרת לה לפתע אלכסנדרה, "אני צריכה לדבר איתך ועם טיארה בדחיפות על נושא חשוב."
"עכשיו?" שואלת שרה כשבדיוק התפילה החלה.
"אחרי התפילה," אלכסנדרה משיבה לה, "שסוהי לא תטיף לנו מוסר אחר-כך."
שרה מהנהנת וחוזרת לתפילה.אני ואלכסנדרה,כרגיל מעמידות פנים שאחנו מתפללות ומגלגלות עיניים בשעשוע.
לאחר שהתפילה מסתיימת ואנחנו אוכלות את ארוחת הערב,אלכסנדרה מתכוננת למה שהיא רוצה להגיד.כנראה,הדבר צריך להיאמר בפרטיות כה גדולה שהיא מבקשת מאיתנו להתרחק משאר הבנות וללכת לכיוון המיטה שלנו,למרות שיחסית,עדיין מוקדם לשינה.
"טוב," אומרת אלכסנדרה ומכחכחת בגרונה, "אני צריכה לדבר איתכן בנוגע…בנוגע…" רואים שהיא מהססת לדבר על הנושא,למרות שאני כבר משערת על מה היא רוצה לדבר, "בנוגע למייבל."
"דרך אגב," אני שואלת ומפירה את השתיקה שנמשכה כמה דקות, "איפה מייבל עכשיו?"
"אני לא יודעת,אבל היא בטח תבוא עוד כמה דקות." משיבה לי אלכסנדרה.
"אז מה רצית להגיד בנוגע למייבל?" שואלת שרה בנימה עניינית.
"טוב," אומרת אלכסנדרה וממשיכה, "אני יודעת שאתן כועסות עליה בגלל שלא סיפרה לכן,אבל,לדעתי,אל תנתקו איתה את הקשר בגלל זה.אתן חברות שלה,זה לא אמור לשנות לכן."
"תקשיבי," אומרת שרה לאלכסנדרה, "בעיקרון,אני לא בעד זה,אבל גם לא נגד זה.בכל מקרה,אני מסכימה איתך."
כולנו מהנהנות וחושבות איך לגשת אליה ולדבר איתה,כשתבוא.
לפתע,נשמעת דפיקה חרישית בדלת הצריף וסוהי ממהרת לפתוח את הדלת במהירות.דפיקה כזו אף פעם לא מבשרת טובות,אני חושבת לעצמי.אולי אלו האחראים הדופקים בדלת.אני מקווה שלא יביאו עמם בשורות רעות.
אך,כשהדלת נפתחת עומדת בפתח דמות קטנה ולא מזיקה,עם שיער ג'ינג'י לוהט כאש,אני מזהה אותה מייד,זוהי מייבל.כל הבנות ממהרות לנעוץ בה מבטים נוקבים.
"שלום לך,מייבל," אומרת לה סוהי בקרירות, "אפשר לדעת למה איחרת כל-כך?"
"מצטערת." אומרת מייבל חרישית,ואני בקושי מצליחה לשמוע אותה.אני תוהה אם הבנות האחרות יודעות גם על מה שקרה,אני מקווה שלא.אבל, יש לי תחושה שסוהי יודעת על הדבר,אני בטוחה שג'ראד סיפר לה על כך.
"טוב,בסדר,תיכנסי." אומרת לה סוהי ונאנחת.מייבל חולפת על פניה במהירות וכל המבטים עוקבים אחריה.הבעת פניה נראית עצובה ומיואשת.היא לוקחת את השאריות שנותרו מן הארוחה והולכת להתיישב במקום מרוחק,כנראה בכדי לא לראות אותנו.
"אנחנו חייבות לקרוא לה." אני אומרת לאלכסנדרה,שצפתה מסוקרנת כמוני במייבל.היא מהנהנת.
"מייבל!" אני שומעת את אלכסנדרה צועקת בחוזקה, "מייבל,בואי לכאן."
מייבל מסתובבת לעברינו בדאגה ובחוסר אונים מתחילה להתקדם לעברנו.היא בוודאי פוחדת מן הרגע הזה.
בסופו של דבר,היא מגיעה למקום שבו אנחנו יושבות,על המיטה שלנו.אני שמה לב שידיה רועדות ופניה נראות מודאגות.היא עדיין מחזיקה בידה את הלחם ואת קערית המרק.
"בואי,תעלי." אומרת לה אלכסנדרה ברוך ולוקחת מידיה את קערית המרק והלחם,שיהיה לה יותר קל לעלות.היא עולה במהירות ולוקחת מידיה של אלכסנדרה את קערית המרק ואת הלחם.אנחנו מחכות שתסיים לאכול ובינתיים משתררת שתיקה אפופת מתח במקום.
מייבל מסתכלת עלינו בחשדנות ואני כל-כך רוצה לעודד אותה,אך איני מעיזה לשבור את השתיקה.
"תגידו את זה," מייבל אומרת לבסוף,כשהיא מסיימת לאכול, "אין טעם להעמיד פנים.תגידו את זה,תגידו בדיוק מה שאתן חושבות,אני אבין את זה."
שלושתנו מסתכלות האחת על השנייה בלא אהזרה מוקדמת מתחילות לצחוק,לפעמים מייבל יכולה להיות כל-כך דרמטית,אני חושבת לעצמי.היא מסתכלת עלינו,נעלבת.
"אפשר לדעת מה כל-כך מצחיק?" היא שואלת אותנו בקול חנוק ופניה מאדימות.
"מייבל," אלכסנדרה אומרת לה ברצינות, "לפעמים את יכולה להבין משהו בצורה כל-כך לא נכונה.אנחנו לא שונאות אותך ואנחנו רוצות להמשיך להיות חברות שלך," היא משתעלת קלות, "אני אומרת בשם כולנו,לא אכפת לנו את מי את אוהבת.את נחמדה ומצחיקה ואין סיכויי שנוותר עלייך,אפילו אם יציעו לנו לצאת מבית המעצר הזה."
"ברצינות?" היא שואלת ומתחילה לבכות,בכי של אושר והתרגשות.
"אל תבכי,מייבל," אני אומרת לה, "תמיד נישאר לצידך."
"אני בוכה מרוב אושר," היא אומרת וממשיכה לבכות, "אני שמחה שזה לא השפיע עליכן."
ובמילים שמחות אלו אנחנו מתחבקות אחת עם השנייה ובוכות מרוב אושר,עד כמה שזה נשמע טיפשי.
כשאנחנו כבר מתארגנות לשינה,אני מרגישה שלא אוכל לצור מבעצמי להגיד את מה שאני כבר משתוקקת להגיד.אני קרובה לנקודת רתיחה,אך לא רציתי להגיד את זה לפני-כן,בגלל שלא רציתי להעכיר את האווירה כשדיברנו עם מייבל.אבל עכשיו אני חייבת,הדבר בוער בתוכי.
"תקשיבו,בנות," אני אומרת להן כשהן כולן כבר בתהליכים של הירדמות, "אם כבר נשאנו נאומים היום,אז אני גם צריכה להגיד משהו."
"נו,אז מה הווידוי שלך?" לועגת לי אלכסנדרה ומהפקת תוך כדי.מעצבנת, אני חושבת לעצמי.
"די,אלכסנדרה,תקשיבי." אומרת הל שרה בנימה שאני לא מצליחה לרדת לפשרה ותולה בי עיניים עייפות.לפתע,אני מאבדת את כל האומץ להגיד להן על מה אני רוצה לדבר.
"נו,טיארה," אלכסנדרה דוחקת בי בעצבנות, "אם לא תגידי את זה עכשיו,אני פשוט אלך לישון."
"טוב," אני אומרת ומכחכחת בגרוני, "אז חשבתי על זה הרבה מאז ההוצאה להורג…לדעתי…טוב,אנחנו צריכות לברוח מכאן." אני מרגישה הקלה על כך שאמרתי להן את זה סוף-סוף.אך,בתגובה לדברי הן פשוט פורצות בצחוק.
"בדיחה טובה," אומרת לי אלכסנדרה, "ברצינות.תודה שגרמת לי לחייך."
"אני לא צוחקת," אני משיבה לה, "אני רצינית."
הן פשוט תולות בי מבטים לא מאמינים,מופתעים.אלכסנדרה ושרה לא יכולות להפסיק לצחוק ומייבל פשוט מסתכלת עליי.
"למה אתן צוחקות?" אני שואלת אותן, "אני פשוט לא מבינה מה כל-כך מצחיק פה." אני מסבה מהן את מבטי,פגועה.לא ציפיתי שיגיבו כך,למרות שהבריחה מפה באמת כמעט בלתי אפשרית,אבל הן צריכות להעליב אותי כך.
"טיארה,לא התכוונו לפגוע," שרה מתקרבת אליי באיטיות, "פשוט,לברוח מכאן…זה באמת בלתי אפשרי."
"תעשו מה שאתן רוצות," אני מסננת לעברה, "אני בכל מקרה אמצא דרך לצאת מכאן."
וכך,אני מסבה את ראשי לצד השני ומנסה להירדם,מחשבות חולפות במוחי.