שדה קרב – פרק 18

אני מצמיד את שפתיי לשפתיה החמות והמלאות. אני מרגיש זרמי רטט עוברים מפיה אל פי ומטעינים אותי בתשוקה, תשוקה לעוד. אני פוסק את שפתיה ומניח את זרועותיי בעדינות על מותניה, כאילו היא תוכל להישבר תחת מגעי.
בדיוק כשאני מרגיש שאני עומד להיסחף אחריה – להיסחף אחר טעם פיה – היא מתנתקת ממני כשלחייה סמוקות ועיניה הירוקות נעוצות בעיני.
"מצטער," אני לוחש.
"איך יכולת לעשות את זה?" היא שואלת כלא מאמינה ומניחה את ידה על פיה.
אני מושך בכתפיי ומבזיק לעברה חיוך תוך כדי שאני מסתובב, אך אני נעצר במקומי. "בעצם, אני לא מצטער."
אני יוצא אל המסדרון ושומע אותה הולכת אחרי בהליכה מהירה ומבולבלת.
"ועכשיו, בואי. אני צריך להחזיר אותך לבית, לא?" אני יודע שהיא שומעת את החיוך בקולי ואני מרגיש סיפוק ואושר נצחי. לבי רוטט כל פעם כשאני נזכר בשפתיה המונחות על שפתי ובעובדה שהיא לא דחפה או התנגדה, אלא ההפך, נסחפה איתי ביחד עם הנהר האין סופי.

אני משתרך אחרי זואי שמחפשת בעיניה את נייתן תוך כדי שהיא עולה על קצות אצבעותיה.
אני דוחף את הנערים מעלי ואז מתנגש במישהו. זואי.
"קרה משהו?" אני שואל כשאני רואה שהיא קופאת במקומה, חדלה מלחפש את נייתן. אני מביט בפניה ועוקב אחרי הנקודה שתפסה את תשומת ליבה.
אני בולע את רוקי כשאני רואה כיצד ליסה נעה בין ידיו של נייתן והוא נושק לצווארה ושפתיה.
זואי מתנערת ממחשבותיה ומתקדמת לעבר נייתן. כשהוא קולט אותה הוא הודף את ליסה המופתעת מבין ידיו.
"אתה פשוט כזה… כזה אידיוט," צועקת זואי ונייתן רק מביט בה בהרמת גבה. "זה נגמר, כל כך נגמר!"
זואי שלא מחכה לראות אם אני בא אחריה, יוצאת החוצה בפראות ודמעות נקוות בעיניה השבריריות.
אני מעיף מבט בנייתן שלא מוריד ממני את עיניו כשהוא לוקח את ליסה לבין ידיו ומנשק אותה. אני מרגיש כיצד הכעס גואה בי, דוחק בי. פניו המתגרות, החיוך הישר שלא חושף שיניים וליסה שנראית כאילו היא באופוריה.
אני יוצא החוצה, דוחף את הנערים שמפריעים לי בדרכי, פשוטו כמשמעו.
הרחוב ריק. טיפות קטנות של גשם מטפטפות ויורדות כשהן מעקצצות על עורפי כחוטי טיל. שורה של מכוניות דוממות חונות בשולי האספלט.
"זואי?" אני קורא. אך אין שום עונה פרט לקול המוזיקה וקול הצרצרים ששומעים בקושי. "זואי!"
אני יוצא אל המדרכה. מביט לצדדים בפראות ומעיף כל טיפת גשם שנפלה על פני ועקצצה אותי.
"טיילר! טיילר!" צעקותיה של זואי נבלעות בקול המוזיקה, אך אני מספיק לשמוע אותה. אני שולף את האקדח מגבי וטוען אותו תוך כדי שאני מתקרב בריצה זריזה לכיוון ממנו נשמעו הצעקות החלושות.
אני נכנס לתוך רחוב חשוך בו אף מנורת רחוב דולקת.
"טיילר!"
לבי פועם בחוזקה. אם יקרה לה משהו, זה יהיה אך ורק באשמתי. לפתע זיכרון בוגדני עולה בי; זיכרון על סבסטיאן שנהרג בגללי. הרבה אנשים הצלחתי להרוג, אך עליו לא הצלחתי להגן.
טיפה זולגת במורד הלחי שלי, ספק גשם ספק דמעה.
אחרי עוד כמה צעדים אני רואה אותה. בין ידיו של גבר גס ומגודל. ידו האחת מחזיקה אקדח המונח על רקתה בעוד ידו השנייה חובקת את גופה ומונעת ממנה לזוז.