פרק ז' לסיפור שהתחלתי לכתוב-חלק א'

פרק ז'-סופרנובה,הכל מתפוצץ
"מה?" שואל אותי רמוס ונועץ בי עיניים סקרניות.אני מרגישה איך גרוני יבש פתאום.אני תוהה אם כדאי לסגת,להגיד לו שלא משנה או משהו בסגנון.אך,אני עוצרת את עצמי.אני חייבת לספר על כך אחרת ארגיש כמו גרועת הפושעים בהיסטוריה.לפתע,אני מבינה למה אנשים בדיקטטורות שתקו כשהתחוללו סביבם פשעים נוראיים,מהבושה.מהבושה שמשהו איום כמו זה מתרחש סביבך,בתוך החברה שלך שאמורה להיות בטוחה, או לפחות חשבת ככה.בתוך החברה שלך שאמורה להיות צודקת והוגנת, אבל אף פעם לא באמת כך.
"בוא נלך לסלון." אני אומרת לו חרישית,מכיוון שאני לא רוצה שאיימי תדע מזה.אני לא רוצה שתדע אפילו קמצוץ,אבל אני מניחה שברגע שאטיל את הפצצה גם היא תשמע על כך.אני רוצה להשאיר אותה תמימה כמה שיותר.
"מה העניין עם כל החשאיות הזו?" שואל אותי רמוס בסקרנות והולך אחריי לסלון ושם אנחנו מתיישבים על אחת הספות.
"שנייה," אני אומרת לו ונושמת עמוק,הגיע הזמן להטיל את הפצצה,אני רק מקווה שהנזק לא יהיה כמו בהירושימה ובנגסאקי,למרות שאני לא בטוחה כל-כך, "אמ…תקשיב,אני גיליתי משהו,משהו איום לפני כמה שבועות ואני לא סיפרתי לך עליו.אבל,עכשיו,אני כבר לא יכולה להחזיק את זה בבטן.אני חייבת לספר למישהו.אני מבקשת ממך,בכל לשון של בקשה, לא לקטוע אותי,פשוט תיתן לי לסיים ואז תגיב."
"בסדר,אהובתי." אומר הוא ומסתכל עליי מבודח.הוא בטח חושב שמדובר במשהו לא רציני,צרות שנראות רציניות בעיני נשים.הוא כבר רגיל לכך שאני מגיבה בדרמטיות,אבל רק הפעם הייתי רוצה שיקשיב לי ברצינות.
"טוב,אז ממה אפשר להתחיל," אני אומרת לעצמי וממשיכה, "זוכר את החברה הפרטית להשתלות איברים?"
"איך אפשר לשכוח," הוא אומר בהכרת תודה, "הם הצילו את החיים של הבת שלנו," אני שמחה על כך שהוא מרגיש קרבה כה רבה לאיימי,עד שהוא מחשיב אותה לבתו הביולוגית, "נו,אז מה איתם?" הוא שואל, "יש משהו בכליה?ספרי לי,אני רוצה לדעת הכל." הוא נראה נסער במיוחד.
"תירגע,רמוס," אני ממהרת להרגיעו, "אין שום דבר בכליה," אני שומעת אותו נאנח בהקלה, "פשוט,גיליתי ש…"
"שמה?" הוא שואל אותי וקוטע את דבריי, "ליאונרה,אני מצטער,אבל אין לי זמן למשחקים.ספרי לי עכשיו ובלי התחמקויות."
אני נושמת נשימה עמוקה ואומרת:"פשוט גיליתי ש…טוב…ש…במקרה, אחרי שקראו למנהל למשהו דחוף,הוא יצא מהחדר אחד מהקלסרים שלו נפל.מרוב סקרנות ניגשתי לראות.וראיתי חלק מהמסמכים,אבל לפי מה שהבנתי,אני חושבת ש…החברה הזו…מנהל החברה,סאם מיוזל-חצטוב,סוחר באיברים." אני בכוונה משמיטה את מה שביקשתי מגיאורג לעשות,כי אינני רוצה לסבך אותו עוד יותר.סיפרתי חצי אמת.רמוס מסתכל עליי במבט רציני ולפתע,ללא שום הכנה פורץ בצחוק.אני מופתעת ואז נעלבת,לא ציפיתי לכך שהוא יגיב ככה.הוא אמור להתייחס לדברים כאלה יותר ברצינות.
"בדיחה טובה,אהובתי," אומר רמוס וצוחק צחוק קולני, "יש לך כושר המצאה,פשוט מצויין."
"רמוס," אני אומרת לו בטון רציני, "אני לא צוחקת.הם באמת סוחרים באיברים."
"כן,סוחרים באיברים," הוא משיב,מבודח, "ליאונרה,את לא צריכה להמציא דברים.פשוט תגידי לי מה שרצית לומר."
"אתה מוכן להקשיב לי?" אני מתפרצת עליו והוא מביט עמוקות אל תוך עיניי, "אני לא צוחקת איתך.יש לנו כאן עניין עם כוחות גדולים מאיתנו. גיליתי את זה."
"אולי לא הבנת את המסמכים כהלכה?" מציע גיאורג אפשרות, "כלומר, אמרת שראית רק חלק מהמסמכים."
"הבנתי את הכל כהלכה," אני אומרת לו,רואה איך הבעת פניו,שהייתה שמחה לפני רגע נעשית קודרת יותר ויותר.לרגע,אני מתחרטת על כך שסיפרתי לו,כי אני בעצם מכניסה אותו לתוך מערבולת גועשת ולא בטוח שייצא ממנה.אבל,מצד שני,הייתי חייבת לספר לו.לא יכולתי להחזיק את זה בבטן יותר. "ראיתי את מה שהיה צריך לראות."
"אבל," אומר רמוס, "זה לא יכול להיות.דיברתי עם העובדים שם,עם המנהל.הם אמרו לי שזו חברה מהימנה וכשרה.זה לא יכול להיות…"
הוא נראה כל-כך אבוד,כמו ילד קטן שהלך לאיבוד.אני מניחה שפצצת האטום שהטלתי,אכן השיגה את מטרתה,אבל האם זה באמת מה שרציתי.אולי,כמו שאמרתי פעם,עדיף להתעלם מהאמת,אם היא כזו עצובה ולא הוגנת ובועטת לך בפרצוף.אני מתקרבת אליו,כדי לחבקו,אך הוא נרתע ממני ומתרחק.
"ולמה,בשם כל הרוחות," הוא אומר בכעס, "אני שומע על זה רק עכשיו? אני לא יודע למה להאמין,אבל העובדה שאת מסתירה את זה ממני,לא יודע,כבר כמה זמן את חושדת בזה?" הוא שואל אותי ומביט ישירות בעיניי בכאב,בכעס.באכזבה.
"לפחות כמה שבועות,בערך," אני משיבה לו, "רמוס,אבל…"
"חשבתי ש…אני יודע," הוא קוטע אותי, "שאנחנו יכולים לסמוך האחד על השני.שיש בינינו מערכת יחסים של אמון והערכה.אני באמת מרגיש טוב איתך,ליאונרה.אבל,כשאת אומרת לי במה את חושדת ועוד בחברה שאני, אני מצאתי אותה באינטרנט," הוא מדגיש את האני במיוחד, "מה את בעצם רוצה לומר לי,שהשתילו בבת שלנו כליה מפוקפקת?מתי התכוונת לספר לי על זה,אה?" אני לא עונה,פשוט יושבת בשקט ומתחילה לבכות. כזו אני,רגשנית מטבעי. "תעני לי,לא היית מספרת לי על זה?"
"רמוס…" אני ממלמלת מתוך דמעותיי הרבות, "אני מצטערת,באמת.לא רציתי להעמיד אותך בסכנה.אני מצטערת שחשבתי שלא תוכל לעמוד בזה.אני מצטערת שהייתי כזו טיפשה."
"זה לא עוזר לי כרגע," הוא מסנן בכעס, "ליאונרה,אני צריך ללכת…ללכת לחשוב.אני באמת לא יודע מה לחשוב." הוא אומר ולובש את המעיל על חולצתו.אולי,אם היה לי יתור כוח,הייתי מבקשת ממנו שיישאר,שנדבר על כך.אבל,כרגע,אין לי כוח וגם,אני חושבת שמוטב לעצמי שיילך,שיירגע.הוא לובש את המעיל במהירות,לוקח את מפתחות המכונית ויוצא מהבית.הוא נראה קרוע מבפנים,כאילו אינו יודע מה לעשות.ברגע שאני שומעת אותו מתניע ויוצא מהחנייה,אני מתכרבלת בשמיכה הפרוותית שלי.אני מתכסה בה ככל יכולתי והדמעות זולגות וזולגות.עוד מעט תהיה כאן שלולית של דמעות,אני חושבת לעצמי בגיחוך.הדמעות משחררות אותי.נותנות לי מקום לשחרר את כל מה שאני מרגישה ברגעים אלו.
"אמא,למה את בוכה?" שואלת אותי איימי שדעתה הוסחה מהמשחק שלה והיא מתקרבת אליי בצעדים הילדותיים שלה.
"הכל בסדר,חמודה שלי," אני עונה לה, "פשוט היה לי ריב קטן עם אבא,זה הכל."
"אמא," היא אומרת לי, "אל תדאגי.אם תביאי לו צעצוע,אני בטוחה שהוא יסלח לך."
התמימות שלה כל-כך מצחיקה אותי,אך גם מעודדת אותי.אני שמחה שיש לי בת כמוה.
"איזה צעצוע אני צריכה לקנות לו,לדעתך?" אני שואלת אותה.
"תקני לו מכונית צעצוע חדשה לגמרי," היא עונה לי, "הוא בטח ישמח."
"ומה עם בובת בראץ?" אני שואלת אותה, "או ברבי?"
"לא,מה פתאום," היא שוללת את דבריי, "בובות כאלה מתאימות לבנות. וחוץ מזה,אף פעם לא ניסיתי לשחק במכונית צעצוע,ואבא יוכל להביא לי לשחק,אחרי שתקני לו את המכונית."
"איימי," אני אומרת לה, "יכולת לבקש והייתי קונה לך מכונית צעצוע.אבא כנראה יחזור מאוחר היום."
"בסדר," היא אומרת, "אז,אני אלך להכין לו ברכה.שהוא לא יעלב שלא קנית לו מכונית צעצוע." היא אומרת את זה בילדותיות ועולה למעלה להכין את הברכה לרמוס.אני שמחה לראות אותה,אך ייסורי המצפון מקננים בליבי.אלוהים יודע למי הייתה שייכת הכלייה שהושתלה בה.
אני מחליטה בינתיים,מכיוון שאין לי כוח לעשות דבר אחר ואפילו ההליכה למטבח,להכין לעצמי משהו לאכול,נראית פעולה קשה ובלתי אפשרית. לכן,אני מחליטה להתקשר לגיאורג.הייתי אמרוה להתקשר אליו קודם לכן,אבל שכחתי.אני והסניליות שלי.
אני מוציאה את מכשיר הטלפון מתיקי ומחייגת את מספרו של גיאורג.
"הלו." אני שומעת קול עם מבטא זר לאחר כמה צלצולים.מה שבטוח זה שזה לא גיאורג.אני כולי מתכווצת בפחד.
"שלום," אני עונה, "מי מדבר?"
"צריך את גיאורג?" הקול שואל.
"כן."
"גיאורג,מון אמור," אני שומעת את הקול צועק מחוץ לפלאפון, "שיחה בשבילך."
"אני בא," אומר מישהו מחוץ לפאלפון ואני מזהה את קולו של גיאורג ונושמת לרווחה, "כן?" עכשיו אני שומעת את קולו בבירור.
"גיאורג,זו אני." אני עונה לו.
"מון שרי," הוא אומר בהתרגשות מה, "מה שלומך?חשבתי שכבר לא תתקשרי אליי היום."
"גיאורג,אני…" אני אומרת וקולי נשבר,הדמעות מתחילות ללזוג עוד פעם. אני רגשנית היום,אני חושבת לעצמי.
"מון אמור,מה קרה?" הוא שואל אותי בדאגה, "את צריכה עידוד?אולי בגאט וקוראסון?"
גיאורג עם הגינונים הצרפתיים שלו,אני חושבת לעצמי,מבודחת. "תקשיב,אני…סיפרתי לרמוס,והוא…" אני לא יכולה להמשיך את המשפט.
"סיפרת לו?" הוא שואל בהלם, "טוב,זה היה מתגלה לו במוקדם או במאוחר.איך הוא הגיב?אני מניח שלפי איך שאת נשמעת עכשיו,אז לא כל-כך טוב."
אני נושמת עמוקות.
"את רוצה אולי,שאני אבוא לבקר אצלך?או הפוך?" הוא שואל אותי.
"אני מעדיפה שתבוא," אני עונה לו, "הייתי מספיק בבית שלך."
"כרצונך," הוא אומר לתוך המכשיר, "אני תכף אבוא.אולי יזדמן לך לראות את מרטין."
"בסדר." אני אומרת ונאנחת.למעשה,אין לי כוח לפגוש את אחד ממיני הידידים/חברים של גיאורג.אבל,מרוב שאני תשושה,אין לי כוח להתנגד לכך.
"או רובאר." הוא אומר לי ומנתק את השיחה לפני שאני מספיקה לשאול אותו מתי הוא מתכוון להגיע.
הזמן עובר באיטיות ואני בינתיים מנצלת אותו בשביל לשחק עם איימי.אני קולטת שאני לא מכירה אותה,את הבת שלי.שמרוב כל הדאגות והטיפולים,ועכשיו,העניין הזה עם החברה המזורגגת הזו.מרוב כל העניינים הללו,כמעט ושכחתי ממנה.ולא אני זו שטיפלתי בה,אלה הוריו של רמוס.לא אני.
אני שמחה שיש לי עכשיו אפשרות קטנה,לנסות לתקן את מה שקולקל.אני תוהה אם כדאי לי להתקשר לגיאורג ולבטל את הפגישה,אך בסוף מתחרטת.אני צריכה מישהו בכדי לדבר איתו,וגיאורג מעורב ישירות בעניין הזה.בסופו של דבר,הדפיקה המיוחלת או הלא כל-כך נשמעת ואני ממהרת לפתוח את הדלת.בפתח עומד גיאורג,במלוא הדרו,וכשאני אומרת את זה אני מתכוונת לכך,מכיוון שהוא לבוש בסגנוניות.לידו עומד גבר זר שאני לא מכירה,כנראה מרטין שהוא סיפר לי עליו.בניגוד לגיאורג,מרטין נראה נורמלי לחלוטין.
"שלום," אומר גיאורג בענייניות, "ליאונרה,אני רוצה שתכירי את מרטין. החבר שלי."
"נעים מאוד." אני אומרת למרטין וכך גם הוא אומר לי.שנינו לוחצים ידיים.
"אמא," קוטעת איימי את השיחה, "מי אלו?"
"איימי," פונה אליה גיאורג, "את זוכרת אותי?ראיתי אותך כשהיית כזו קטנה וחמודה.לא שעכשיו את לא חמודה."
"סליחה,אבל אני לא זוכרת." עונה לו איימי ומסמיקה קלות.כן,גיאורג יודע להקסים כשצריך.
"מרטין,תוכל בינתיים לשחק עם עלמת החן החמודה הזו שכאן?" שואל גיאורג את מרטין, "אני וליאונרה צריכים לדבר על כמה דברים חשובים."
מרטין מהנהן ואיימי מושכת את ידו,כנראה בכדי להראות לו את הצעצועים שלה.
אני וגיאורג הולכים לכיוון חדר המחשב וסוגרים את הדלת מאחורינו בכדי שלא יהיה רעש.יש לנו כמה עניינים חשובים לדבר עליהם.