העתיד שמאוד לא כדאי לצפות לו – פרק ה'

כל השבוע עבר במהירות,אפילו לא שמתי לב שהוא עבר.הרגשתי מרוגזת על כך שג'ראד ואלכסנדרה התקרבו כל-כך זה לזו.אני יודעת שזה ילדותי, אך המראה שלהם צועדים ביחד,לאחר חטיבת עצים גורם לי לרתוח.אני שונאת את עצמי על כך,אך ההרגשה הזו לא עוברת.
אני לא מבינה גם מדוע אני מרגישה כך,כשאני מכירה את ג'ראד רק שבוע, אפילו פחות.אך,בכל פעם שאני חושבת עליו אני מתחילה לעופף ולחלום עליו.כבר ספגתי השבוע מכות מפני שלא הייתי מרוכזת.
חוץ מהעניין עם ג'ראד,היחסים ביני לבין אלכסנדרה תקינים פחות או יותר, ואני ושרה מסבירות לה על הלך הרוח במקום הזה.
"היי,אלכסנדרה." אני פונה אליה בסוף השבוע,לאחר החזרה לצריפים.אני לא רוצה לחזור,סוהי תכריח אותנו להתפלל את תפילת סוף השבוע.היא נוראית אפילו יותר מן התפילה הרגילה.
"היי," היא פונה אליי, "מה שלומך?"
"חרא," אני משיבה, "את יודעת,סוהי והתפילות שלה."
"כן." היא אומרת ומגחכת.כמוני,גם היא שונאת להתפלל ואומרת שזה לא מועיל לה בשום דבר.היא כבר הספיקה להתרגל למקום,למרות שאני עדיין שומעת אותה בוכה,לפעמים בלילות.זה קשה לה,קשה לכולן.
אנחנו נכנסות לצריף בדיוק ברגע שסוהי עומדת לשאת את הנאום שלה. היא נראית מרוגזת ומסתכלת עלינו בחימה,אך נותנת לנו להיכנס.כן,היו כבר מקרים שבהם נערות היו צריכות להישאר בחוץ אם איחרו.אני מודה על כך שזה לא קרה לנו.
אנחנו ממהרות לשבת ליד שרה,וסוהי ממשיכה בנאום שלה.
"כפי שאתן יודעות,בנות," היא מכחכחת בגרונה וממשיכה, "בעוד כחודשיים נציין את יום המהפכה,בו מפלגת השלטון הוקמה."
כמה ידיים מורמות אל-על. "כן?" שואלת סוהי.
"עושים משהו מיוחד ביום הזה?" שואלת מישהי שאני לא מזהה,כנראה מהחדשות.
"כן," משיבה לה סוהי, "ביום המהפכה יתקיים טקס מיוחד וזה אומר שאתן משוחררות מעבודה רק לצורך יום זה," היא משתעלת וממשיכה,"שנית, אנו מודים למנהיג היקר שלנו."
כמה צהלות נשמעות,יום ללא עבודה נשמע כמו גן עדן.סוהי ממהרת להשתיק את צרחות השמחה.
אני מחניקה גיחוך,אמנם לא הייתי פה ביום המהפכה הקודם,אך הייתי כשציינו את יום הולדתו של "המנהיג היקר." הדבר הטוב היחיד ביום הזה הוא שאין עבודה ומעירים אותנו בשעה קצת יותר מאוחרת,חוץ מזה,הכל כרגיל.
"וכעת," אומרת סוהי בחשיבות, "הגיע זמן התפילה.אני עוד אדבר איתכן יותר בפירוט על יום המהפכה."
היא מתחילה להתפלל ואיתה עוד שאר הבנות.אני לא טורחת אפילו למלמל אותה בשקט.
"אלכסנדרה," פונה סוהי אל אלכסנדרה, "לא ראיתי אותך מתפללת."
"מכיוון שאני לא מאמינה בעקרונות האלה," משיבה אלכסנדרה בפשטות, "את לא יכולה להכריח אותי להאמין במשהו שאני לא מאמינה בו."
"אמנם אני לא יכולה להכריח אותך," אומרת לה סוהי, "אבל אני מבקשת ממך בכל לשון של בקשה להתפלל.זה מאחד אותנו."
"מה מאחד אותנו בדיוק?!" משיבה אלכסנדרה בזעם כבוש, "אמנם אני רק שבוע פה,אך יש בנות שנמצאות פה כבר ארבע שנים ויותר.למי יש להן להודות בדיוק,ל"המנהיג האהוב" ול"ממשלה היקרה" שהכניסה אותן לפה,כלאה אותן בכלא הזה!"
נשמעות כמה מחיאות כפיים חרישיות לנאומה של אלכסנדרה.סוהי ממהרת לנעוץ בהן מבטים זועמים ומחיאות הכפיים גוועות.
"אלכסנדרה," פונה אליה סוהי בקשיחות, "יש משהו בדברייך,אך עדיף שתתפללי.את עלולה להרגיז אנשים מסוימים," וכשהיא אומרת אנשים מסוימים אני מבינה למי היא מתכוונת, "וזה לא ייגמר בטוב." ובמילים אלה מסיימת את השיחה,אלכסנדרה משתתקת.
הערב עובר במהירות.במהרה,כל הבנות הולכות לכיוון מיטותיהן.אני הולכת עם שרה,אלכסנדרה ומייבל-זו שנקעה את רגלה.
אני מתכסה בשמיכה ומנסה לא לרעוד מרוב קור,אני מרגישה שהרוח חודרת מבעד לצריף ועורי מצטמרר.
אני מחניקה כמה פיהוקים ונשכבת על המיטה.אני שומעת בחטף שאלכסנדרה,שרה ומייבל מדברות ביניהן.אני כל-כך עייפה עד שאין לי אפילו כוח להשתתף בשיחה הזו.
וכך אני שוקעת במהירות בשינה נטולת חלומות.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *
אני שומעת קולות חטופים ברקע שמפריעים לשינה שלי.אני לא יודעת אם אילו הבנות בצריף,או שאולי כבר הגיעה שעת ההשכמה,איזו תחושת בטן אומרת לי שלא,שעדיין מוקדם.
המחשבות האלה מתפוגגות במהירות ואני ממשיכה לישון,ליהנות מן השעות שעדיין נשארו לי.אך,הקולות מסרבים להיעלם,אני ממשיכה לשמוע אותם והם נעשים רמים יותר ויותר.בינתיים,אני מתעלמת וממשיכה לישון.
"טיארה,תתעוררי." אני שומעת לחישה ומתעוררת.אני רואה את שרה רוכנת לידי ומניחה שהיא אמרה את זה.אני תוהה איפה אלכסנדרה ומייבל מכיוון שאני לא רואה אותן.
"מה לעזאזל?" אני שואלת אותה.
"אני לא יודעת," היא עונה לי, "השומרות נכנסו פתאום והתחילו להעיר בנות.התעוררתי בדיוק כשהן נכנסו."
"וזו לא שעת ההשכמה?" אני שואלת אותה כדי לוודא.
"לא,ברור שלא," היא עונה לי ברוגז, "ראיתי דרך החלון שחשוך לגמרי."
"אתן,קדימה,צאו מהמיטה!" צורחת אחת השומרות עלינו,ללא אזהרה מוקדמת.
"קרה משהו?" שואלת שרה וסופגת מכה מחגורת השומרת,היא נרתעת בכאב.
"אין זמן לשאלות." אומרת השומרת ומזרזת אותנו.אני יוצאת מן המיטה במהירות ועוזרת לשרה.אני לא מצליחה לראות את אלכסנדרה ואת מייבל בסביבה.אני מנחמת את עצמי בכך שהן כנראה כאן,אך,איני יכולה לראותן.
הצריף דחוק וצפוף מאוד וההגעה לדלת נראית כמעט כמו משימה בלתי אפשרית.בסופו של דבר,אני ושרה מצליחות לצאת מן הצריף,לאחר דחיפות ונפילות רבות.לא הדבר הנחמד ביותר שאפשר לחוות באמצע הלילה.
"מזל שהצלחנו לצאת." שרה לוחשת לי כשאנחנו מחוץ לצריף.הלילה קר ואני מרגישה שעוד שנייה אקפא מקור,שיניי נוקשות ואני משתדלת להמשיך ללכת.
"כן." אני אומרת ורועדת מקור.האדמה מתחת לרגליי קפואה ומלאת שלג.
מאחורינו ומלפנינו צועדים אנשים ואני נזהרת במיוחד לא לדחוף,אך זה כמעט ובלתי אפשרי.
שרה מאבדת בטעות את שיווי המשקל ונופלת על מישהו,אני ממהרת לעזור לה,אני מחניקה את צחוקי בעזרת כף ידי,אף על פי שאני יודעת שזה מאוד לא מצחיק ואני מקווה ששרה בסדר.
אני מושיטה לעבר שרה את ידי והיא מתרוממת לעמידה.שרה מנערת את השלג מבגדיה ונאנחת מכאבים.
"כדאי שבפעם הבאה תיזהרי." אומר האיש ששרה נפלה עליו.נימת דיבורו לא נשמעת נחמדה במיוחד.
שרה לא מגיבה ומושכת אותי הצידה.הבעת פניה קפואה והיא רועדת.
"את בסדר?" אני שואלת אותה בדאגה.
"לא," היא עונה לי, "כואב וקר לי,ואת עומדת שם וצוחקת עליי."
אני מסמיקה מבושה ומתאפקת לא לצחוק. "לא צחקתי,באמת שלא." אני אומרת לה חלושות.
"אין לי כוח לדבר." היא עונה לי בכעס וממשיכה ללכת.
"מה עשיתי?" אני פונה אליה,אך ללא תגובה.לפעמים,שרה יכולה להיות כל-כך מעצבנת,עם מצבי הרוח המשתנים שלה.כאילו שהיא לא צחקה עליי כשנפלתי,אני חושבת לעצמי.
במהרה,אני מגיעה לאן שהאחראים מכוונים אותנו.זהו האזור המרכזי של בית המעצר,ודרך אגב,שכחתי לציין ששמו של בית המעצר הוא "סאר." ע"ש איזשהו נהר.
האזור המרכזי מואר כולו במנורות,ולפחות כך אני יכולה לראות טוב יותר את האנשים ההולכים לידי.
אני חשה פחד ואימה,בדרך-כלל כשמרכזים את כולם באזור המרכזי סביר להניח שמשהו רע קרה.
"טיארה?" אני שומעת מישהו קורא בשמי ומסתובבת,זוהי אלכסנדרה והיא נועצת בי מבט.
"איפה לעזאזל את ומייבל הייתן?" אני שואלת אותה,מרוגזת.
"הלכנו להתפנות.כשהשומרות פתחו את הדלת,היא העירה אותי ואמרה שהיא חייבת ללכת לשירותים ואם אוכל ללוות אותה," עונה אלכסנדרה בשלווה, "את לא חייבת להתרגז כל-כך."
אני נאנחת וצועדת בעקבותיה עד שאנחנו מגיעות למקום בו היא עמדה מקודם,אני שמה לב שגם מייבל עומדת שם.
"היי." מייבל אומרת לי ומשתתקת.יש לה שיער מאוד שחור עד שאני בקושי מצליחה לראותו באור המנורות.
"היי." אני עונה לה.
"את יודעת איפה שרה?" שואלת אותי אלכסנדרה בסקרנות.
"אין לי מושג." אני משיבה לאלכסנדרה בפנים זועפות.
"הלכתן ביחד,לא?!" היא שואלת אותי.אני לא מגיבה,אין לי כוח.אני עייפה וכואב לי הראש.אני מקווה שהדבר שלשמו העירו אותנו ייגמר במהירות.
"אולי כדאי שנקרא לה." מציעה אלכסנדרה,וכשהיא כבר מתכוננת לצעוק אני עוצרת מבעדה.
"את חושבת שזה הדבר החשוב עכשיו,לקרוא לה?!" אני אומרת לה בכעס,אני כמעט צועקת את הדברים.אנשים מסתכלים עלי בתדהמה ואני מתעלמת,זה הדבר שהכי פחות מטריד אותי עכשיו.
"את לא צריכה להתעצבן," אומרת לי מייבל ברוך, "קרה משהו?"
אני מנידה בראשי ושותקת.דמעות כמעט ופורצות מבין עיניי אך אני מחזיקה אותן בכוח,במקום זאת,אני מסתכלת על האנשים מסביבי,לראות אם אני מזהה מישהו מביניהם.
אני שמה לב שיש הרבה אנשים מלפנינו ומאחורינו,אני תוהה אם כל בית המעצר נמצא פה,אני חושבת שיש בבית המעצר בערך 500 אנשים אבל אני לא בטוחה.
פוקדים עלינו לעמוד בשורות בצורה ישרה ולא לזוז,האחראים עוברים בין השורות ומיישרים אותן.הם דוחפים אנשים לפה ולשם,לעיתים נשמעות צעקות,אך במהרה הכל נרגע ודממה שוררת.
אני תוהה אם זה מירוץ בעירום או משהו בסגנון,אך,זה לא נראה לי הגיוני מכיוון שהמירוץ בעירום מתרחש בדרך כלל בשעות הצהריים.לפעמים,יש אפילו מהמרים,אנשים אכזריים שמהמרים מי ישרוד.עצם החשיבה על כך מחליאה אותי.
נותר מעיין שטח גדול מלפנים ושם עומדים האחראים.הם נראים מאיימים, ברוביהם ובעמידתם.שקט שורר.
לפתע,מובלים מהצד קבוצה של אנשים הכבולים בשרשראות.אני מבינה לפתע מה אנחנו עומדים לראות לפנינו ובולעת את רוקי.אני לא מעזה אפילו להסתכל לצדדים.
אחד השומרים הבכירים,אני חושבת שאפילו מנהל בית המעצר.הוא עומד לפנינו ומתחיל לצעוק בחוזקה,קולו נישא באוויר. "כפי שאתם יכולים לראות,האנשים פה," וכשהוא אומר את זה הוא מצביע על האנשים הכבולים, "ניסו לברוח.מצחיק,לא?! בייחוד איפה שאנחנו נמצאים,בשממה צפונית מרוחקת,כשהעיר הקרובה ביותר נמצאת במרחק של יותר משבוע הליכה," הוא צוחק וכך גם השומרים האחרים.אף אחד אחר לא צוחק, "בכל מקרה,כמה מכם אולי יכולים לקחת את המעשה האמיץ שלהם כגבורה,אך זוהי ההפך מגבורה.ובכדי לוודא שאף אחד אחר לא יחקה את המעשים הטיפשיים הללו,אנחנו נירה בכל שמונת האנשים הללו ואתם תצפו בזה!"
אני מזהה חלק מן האנשים שעומדים שם,חסרי אונים.אני רואה את ליאו בלנטין,או לפחות מישהו שנראה דומה לו מאוד.ליאו הוא בן עשרים וחמש, והוא עבד איתי בחטיבת עצים כשרק הגעתי לכאן,הוא לימד אותי הכל על המקצוע.
אני לא מסוגלת לראות את זה,לראות איך יורים בשמונה אנשים חפים מפשע.כמובן,שפה אנחנו נחשבים לפושעים אבל לאף אחד לא מגיע למות ככה.
אני תוהה אם יכתבו למשפחות שלהם שהם מתו,בטח ישלחו מכתבים. סיבת המוות הרשמית תהיה דלקת ריאות או קלקול קיבה,הם אף פעם לא יידעו מה באמת קרה להם.
אני לא מסוגלת להסתכל על זה,לראות את זה קורה.הלוואי והיה לי האומץ לעשות משהו,אך אני פחדנית.אני כועסת על עצמי שאיני יכולה לעשות דבר.אבל אם אעשה משהו,אני חושבת לעצמי,יהרגו אותי כמו שהורגים אותם עכשיו.אני לא רוצה למות,לא כרגע.
אני מסבה את עיניי ולא מסתכלת.דרך אחת להראות להם שאני לא משתפת פעולה איתם היא לעצום עיניים,לא לקחת חלק בדבר הזה, בהוצאה להורג הזו.
"את," פונה אליי מישהו מאחורה,אני מסתובבת ומגלה שזהו שומר חמוש, הוא נראה צעיר, "תפקחי עיניים ותסתכלי על זה.תראי מה קורה כשלא מצייתים לפקודות!"
אני ממשיכה לעצום עיניים,מעמידה פנים כלא שומעת.
"אני נשבע לך שאם לא תפקחי עיניים בזה הרגע,אני אירה בך!" הוא אומר באיום,אך אני שמה לב שקולו רועד במקצת.
אני לא בטוחה אם הוא באמת מתכוון לעשות את זה,אך אני לא רוצה להסתכן ופוקחת את עיניי.אני מרגישה את ליבי הולם בחוזקה,כאילו עוד מעט ייצא מגופי.
אני מתרחקת מהמקום בו עמדתי ומתקרבת למקום שבו אלכסנדרה ומייבל עומדות.אלכסנדרה נראית מזועזעת ביותר,אך לא יכולה להתיק את עיניה.מייבל פשוט נראית עצובה,היא נמצאת פה כבר שלוש שנים,כך שאני מניחה שהיא כבר רגילה פחות או יותר.
"אפשר?" אני שואלת אותה חרישית ומושיטה את היד שלי לעברה.
"בטח." היא משיבה ואוחזת בחוזקה את ידי.זה מנחם במקצת,אך לא הופך את זה לפחות נורא.
ואז זה קורה,נראה שעבר נצח אבל בוודאי עברו רק כמה שניות בודדות.
מכסים את עיניהם של האנשים המוצאים להורג בבד.נשמע סימן ואז היריות נשמעו.אני נרתעת,כואב לי להסתכל על זה.האנשים נופלים אחד אחרי השני,הכל מלא בדם ומבחיל ונורא.
"אתם משוחררים!" אומר השומר הבכיר, "אני מקווה שלמדתם מזה לקח. אנחנו לא סלחניים כלפי הפרת פקודות.ועכשיו,תחזרו לעבודה."
אני משחררת את ידי מאחיזתה של מייבל ומסתכלת על הגופות שמוטלות שם,אני עוצרת מבעצמי לא להקיא וממשיכה להסתכל.אני שמה לב שהשמיים בגוון בהיר יותר,אז אני מנחשת שהשעה בערך חמש בבוקר.
"בואי." מושכים בידי ומכריחים אותי להסב את מבטי מן הגופות.
"מייבל," אני אומרת לה כשאני שמה לב שהיא זו שמושכת אותי, "תעזבי אותי."
"עדיף שלא תסתכלי על זה," היא אומרת לי, "בואי,זה נגמר."
אני הולכת אחריה באין ברירה,יותר נכון נשרכת אחריה.אפילו הפעולה הפשוטה של הליכה נראית לי מסובכת,אני עצובה.
אלכסנדרה הולכת לידנו,היא נראית עצובה ומזועזעת.מדי פעם היא מדברת עם מייבל לידה.
אני שמה לב ששרה הולכת לידנו,אבל לא אכפת לי.במצב אחר אולי הייתי שואלת אותה איפה היא הייתה,אך כרגע זה פשוט לא מעניין אותי.אני לא יכולה לשכוח את המבט שלהם,הייאוש בעיניים,דקות לפני שהוציאו אותם להורג.
יש לי הרגשה מגעילה בבטן,אני נאבקת בה,מנסה לא לחשוב עליה.זה לא עוזר והיא מתגברת ומתגברת.
אני תופסת את בטני ונאנקת מכאבים,אני מרגישה נורא.
"טיארה,את בסדר?" שואלת אותי אלכסנדרה, "את נראית נורא."
"תודה." אני אומרת לה בסרקזם.לא מספיק שאני מרגישה נורא,היא עם ההערות שלה.
לפתע,אני מרגישה שאני עומדת להתעלף.אני מרגישה מסוחררת נורא ובקושי עומדת על הרגליים.אני נשענת על עץ לידי.
"טיארה?" אני שומעת קול,הפעם זו שרה,ששמה לב שאני לא מרגישה טוב.היא ממהרת למקום שבו אני עומדת.
"מה קרה לה?" היא שואלת את אלכסנדרה,שמנידה בכתפיה כלא יודעת.
מייבל גם שמה לב למאורע ומקרבת אלינו,היא נראית מודאגת.
"מה קרה,טיארה?" מייבל שואלת אותי בדאגה.
לפתע,אני מרגישה שאני לא יכולה עוד להחזיק את עצמי ונופלת על רגליי. הבנות שמות לב לזה מייד ותומכות בי בשעה שאני הולכת ומאבדת את ההכרה,הולכת ומסתחררת.
"תקראו למישהו," אני שומעת את שרה צורחת, "היא מתעלפת."
"עזרה,מישהו,עזרה!" אני שומעת את אלכסנדרה צועקת,רצה לחפש מישהו שיסכים לעזור.
"את תהיי בסדר," אומרת לי מייבל בעידוד ומחזיקה את ידי, "אל תדאגי." כשהיא מבטאת את המילים האלה היא לא נשמעת הכי בטוחה,אך משתדלת לחפות על כך.
קהל הסקרנים הולך ומתגבר סביבנו,שרה משתדלת להרחיק אותם,אך ללא הצלחה.
"טיארה,את שומעת אותי?" הקול נשמע כמו קולו של ג'ראד,אני מניחה שגם הוא הסתקרן לראות מה קרה.זה הקול האחרון שאני שומעת לפני שהכל מחשיך,נעלם ונמוג לתוך החשכה המאיימת שהולכת ובולעת אותי.