העתיד שמאוד לא כדאי לצפות לו – פרק ד'

"קומי,קומי מייד!" ג'ארד צורח על אלכסנדרה בפראות.
היא מנסה להתרומם,אך ללא הצלחה.הוא מצליף בה עוד פעם ועוד פעם.
"ראו הוזהרתן," הוא אומר לכולן בנימת אזהרה, "זה מה שיקרה אם לא תצייתו,פשוט מאוד."
אלכסנדרה צורחת מכאבים והוא ממשיך להכות אותה, "ואת,לודג',תלמדי לקח,לעולם אבל לעולם אל תקטעי אותי ואל תתחצפי,ברור?!"
היא לא מגיבה והוא ממשיך,כמה מן הבנות רוצות לעצור את זה,אבל לא מעיזות לפנות אליו.
"מספיק,ג'ראד," אומרת סוהי באומץ, "אני חושבת שהיא הבינה."
הוא מסתכל על סוהי במבט כזה,שאם מבטים היו יכולים להרוג היא הייתה נופלת מתה בו במקום, "רק אני מחליט מתי היא הבינה."
הוא מפסיק להכות אותה ומחזיר את החגורה למקום, "עכשיו,תלכו לאן שאתן אמורות ללכת."
הוא פונה לאחור וחוזר למפקדה,איפה שהוא ישן,אף פעם לא הייתי שם,אך ראיתי את הבניין מרחוק.
"קדימה,בנות,בואו." אומרת סוהי,מזועזעת.כולן יודעות שהיא לא מחבבת את ג'ראד במיוחד,בלשון המעטה.
"בואי נעזור לה." לוחשת לי שרה בשקט,כך שרק אני יכולה לשמוע.
אני הולכת בעקבותיה לאיפה שאלכסנדרה שוכבת,פניה על האדמה.סוהי שמה לב להיכן אנחנו הולכות ומהנהנת אלינו.היא מובילה את שאר הבנות האחרות אל חדר האוכל,גם ככה איבדנו זמן יקר בנאום של ג'ארד.
שרה מרימה את אלכסנדרה באיטיות ותומכת בה בעזרת כתפה,גם אני עושה כך.
"את בסדר?" שואלת שרה את אלכסנדרה.
אלכסנדרה מתחילה לבכות,אני שמה לב שכל ידיה אדומות מההצלפה.
"סליחה שלא הזהרתי אותך מפני זה," אומרת לה שרה, "פשוט לא חשבתי שזה יקרה,לא הרבה מעיזות להתחצף אליו."
"אבל לא התחצפתי," אומרת אלכסנדרה בבכי, "לא ידעתי שהוא כזה עצבני."
"אל תדאגי,לכולן זה קרה," אומרת לה שרה בהזדהות, "לי ולטיארה," אלכסנדרה מתבוננת בי, "לכולן."
"סליחה שנתתי לך סטירה," אני אומרת במהירות, "אני מניחה שזו לא דרך טובה להתחיל את הבוקר."
"לא,זה בסדר," היא אומרת לי, "זה עדיף מלהתעורר כולך רטוב.הן תמיד עושות את זה?"
"לפעמים הן גם מרביצות או מפילות לרצפה," אומרת לה שרה, "היום כנראה היה להן מצב רוח טוב יותר."
"לאן אנחנו הולכות עכשיו?" שואלת אלכסנדרה,מסיטה את נושא השיחה.
"לחדר האוכל,אם אפשר לקרוא לו ככה," מגחכת שרה, "ואז בטח ימיינו אותך למקום עבודה."
אלכסנדרה משתחררת מאחיזתנו וממשיכה ללכת בצליעה,מדי פעם אנחנו עוזרות לה.
אני ערנית מאוד,למרות שאני מחניקה פיהוק.
בחדר האוכל,אני,שרה ואלכסנדרה יושבות ביחד.בדרך-כלל,כל הבנות מהצריף שלנו יושבות ביחד,היום זה לא ככה.אולי מפני שהחדשות רק הגיעו והן צריכות זמן להתאקלם.
"אז," פונה שרה אל אלכסנדרה, "מאיפה הגעת?"
"מהדרום." עונה אלכסנדרה.
"זה ממש רחוק." אני אומרת בעודי אוכלת.
"כן," אלכסנדרה אומרת, "מאיפה אתן הגעתן?"
"אני מאלסקה,לכן יותר קל לי להתמודד עם הקור פה." אומרת לה שרה.
"אני מניו-יורק," אני אומרת, "או ממה שנשאר ממנה."
אני לא אוהבת להיזכר בזה,אבל הזיכרונות משיעורי ההיסטוריה מופיעים לנגד עיניי.לפני כעשרים וחמש שנה,למיטב ידיעתי,"המועצה המאחדת" נבחרה בבחירות דמוקרטיות לראשות המדינה,אף על-פי שהיא ודמוקרטיה אלו דברים שונים בעליל.לאחר שהם נבחרו הם הביאו את הקדמה לארצות הברית,לפי דברי המורה להיסטוריה.לפי דעתי,הם לא עשו שום דבר חיובי.
"את בסדר?" שואלת אותי שרה.
"כן," אני עונה לה בקרירות, "למה?"
"סתם,פשוט נראית קצת מעופפת." היא אומרת.
הארוחה נגמרת במהירות ואנחנו פונות לקום ומפנות את הצלחות שלנו.
"אני מצטערת על שהתעצבנתי עלייך,עשית את הדבר הנכון." שרה אומרת לי בלחש.
"לא התעצבנתי עלייך." אני אומרת,מה שנכון חלקית,אמנם כעסתי עליה בהתחלה,אך כבר די שכחתי מזה.
"את לא כועסת עליי?" היא שואלת.
"לא,בטח שלא." אני אומרת ומחייכת אליה חיוך מעודד,גם היא מחייכת אליי בחזרה.
בפתח חדר האוכל,עומדים כמה אחראים וקוראים בשמות האנשים החדשים שהגיעו לכאן וביניהם אלכסנדרה ובמה יעבדו.
שרה ממהרת לעבודת הניקיון שלה,היא לא עובדת בחטיבת עצים,אלא בניקיון במקום שבו השומרים ישנים.הרבה פעמים היא חזרה משם עם פנס בעין וסירבה לדבר על כך.
"היי טיארה." אומר מישהו,אני מסובבת את פניי במהירות ורואה את ג'ארד.
"היי," אני אומרת לו, "מה שלומך?"
"אני בסדר,פחות או יותר,בעיקר פחות," הוא אומר,מתבדח, "ומה איתך?
"אני בסדר…" דיבורי נקטע ע"י אלכסנדרה.
"טיארה," היא פונה אליי, "את יודעת איפה עובדים בחטיבת עצים?"
"אני עובדת שם," אני אומרת לה, "אני יכולה להראות לך."
"תודה." היא אומרת ומשתתקת.אני לא יודעת על מה עוד אוכל לדבר איתה,אז אני פשוט ממשיכה לדבר עם ג'ארד.
קוראים לנו לצאת מבית המעצר,לצאת מבעד לשער.בדרך-כלל יש איתנו כמה שומרים לליווי,אבל לא יותר מדי.
זה תמיד גורם לי להיות מופתעת,כי כך מישהו בקלות יכול לברוח.הם כנראה חושבים שאף אחד לא יעז לברוח,בשממה הקפואה הזו.
לפעמים אני מתפתה לברוח,לשכוח מהכל.אבל אז אני מתחרטת,איך אוכל לברוח,כשאין לי אפילו תוכנית.
אני,ג'ארד ואלכנסדרה פונים לכיוון העמדה שבה מחולקים הגרזנים. אלכסנדרה כמעט ומפילה את הגרזן כאשר נותנים לה אותו,היא עוד תתרגל,אני חושבת לעצמי ומגחכת.
"זה ממש כבד." אלכסנדרה אומרת לי כשאנחנו בדרכנו ליער.היא מנסה להניף את הגרזן שלה,אך ללא הצלחה.
"את תתרגלי לזה," אני אומרת לה,אני מפחדת שתפגע במישהו בשוגג בעזרת הגרזן, "בינתיים,עדיף שתורידי אותו."
היא מהנהנת ומורידה את הגרזן
"טיארה," ג'ארד פונה אליי, "תקשיבי,עדיף שאני אראה לה איך חוטבים עצים." הוא מצביע על אלכסנדרה.
"בסדר," אני אומרת לו ומגחכת, "אני מקווה שלא תיפגע."
"תחלמי על זה." הוא עונה לי וצוחק.אני צוחקת איתו,מעודדת.אני שמחה שהכרתי אותו.
"טוב," ג'ארד פונה לאלכסנדרה וניגש אליה, "איך קוראים לך?"
"אלכנסדרה לודג'," היא עונה, "ולך?"
"ג'ארד הילז," הוא משיב, "אני אסביר לך על מהלך העבודה,איך חוטבים עצים."
"אני אשמח." היא עונה ומחייכת אליו,מסיבה מסויימת החיוך שלה הרגיז אותי במיוחד וידיי נקפצות לאגרופים.אני מתגברת על כך במהירות,לא מבינה מדוע התעצבנתי,בסך-הכל היא רק חייכה אליו.
אני ממשיכה לעבוד,כורתת עץ אחר עץ.ידי מתחילות להזיע ואני מוחה את אגלי הזיעה מעל מצחי.בינתיים,ג'ראד ואלכנסדרה ממשיכים לפטפט.
אני מרגישה כעס בלתי מוסבר,הם עומדים ומפטפטים בעוד אני עובדת. ידיי נקמצות לאגרופים ופרצופי לובש הבעה כעוסה.אף אחד מהם לא שם לב.
בסוף היום,לאחר שערימת העצים מונחת לידי,אני מגלה בתרעומת שג'ראד ואלכסנדרה כמעט ולא כרתו עצים.אני תוהה אם הערימה שמונחת על ידי מספיקה,עוברת את המכסה.
אחד מהאחראים ניגש אלינו,למרבה המזל זה אינו ג'ראד.הוא בוחן את הערימה במבט ספקני ומתחיל לספור את העצים.
"יש לכם מזל," הוא פונה אלינו בנימה כעוסה, "מספר העצים שלכם עובר בקושי את המכסה." הוא נשמע מאוד לא מרוצה,כאילו רצה שניענש.
"אבל הוא עובר." אני אומרת באומץ וסופגת סטירה ממנו.
"אתם יכולים ללכת." הוא אומר ואנחנו הולכים לדרכנו.ג'ראד ואלכסנדרה מדברים כל הדרך חזרה ולא מקדישים לי אפילו טיפה של תשומת לב.
"את בסדר?" שואל אותי ג'ראד לפתע ומתנתק מאלכנסדרה.
"לא," אני עונה בכעס, "אבל שזה לא ידאיג אותך,תמשיך להתבטל ולהשאיר לי את כל העבודה."
אני עוזבת אותו ואת אלכסנדרה לבדם,בלא להשאיר לו שהות לענות.