העתיד שמאוד לא כדאי לצפות לו – פרק ב'

בערב,או בשעות אחר הצהריים המאוחרות,אנחנו חוזרים לצריפים.אחרי יום משוגע בהחלט.
אני וג'ארד צוחקים במהלך הדרך ואני מרגישה כל-כך טוב,הרגשה שלא הרגשתי זמן רב כל-כך,נראה שעבר נצח מאז חייכתי.
"ביי." אני אומרת לו כשאנחנו נפרדים בכניסה לצריפים,כל אחד מאיתנו גר בצריף אחר.
"להתראות," הוא אומר לי, "ניפגש מחר,טיארה?"
"כן,בטח." אני עונה לו ונכנסת לצריף והוא פונה לדרכו.רגע לפני שאני מוצאת את המיטה שלי ופורשת לעסוק במה שקרה היום,סוהי מתנפלת עליי.אוי,אני חושבת לעצמי,בדיוק מה שלא שרציתי עכשיו.
סוהי היא האחראית על הצריף שלנו,היא בת ארבעים לערך והכי מבוגרת בצריף שלנו.יש לה שיער בלונדיני אפור ועיניים חומות קטנות.היא אחראית על זמני הארוחות בצריף,על העונשים ובעצם על הכל.
היא לא רעה,אך אני לא הכי מחבבת אותה,לא יודעת למה.אולי מפני שבשעת הארוחות היא תמיד מכריחה אותנו להתפלל,אף על פי שאני לא דתייה ושונאת את זה.
"איפה היית?" היא שואלת אותי בחוזקה.
"אני מצטערת,סוהי," אני אומרת ולא באמת מתכוונת לכך, "התעכבתי,הייתה סופת שלג קשה במיוחד."
"את שקרנית קטנה,את יודעת את זה?" היא שואלת אותי בזעם אך משתדלת להישמע רגועה, "אני מבקשת ממך לספר לי את האמת."
"אני לא משקרת,זוהי האמת." אני מתעקשת.
לפתע,זואי ניגשת אל סוהי ולוחשת לה באוזן משהו,סוהי מחייכת.אני יודעת שזואי מספרת למה התעכבתי,אני כל-כך שונאת אותה,אני חושבת לעצמי.היא בת ארבע-עשרה,נמוכה וקטנה והתכונה הכי דומיננטית שלה היא החטטנות.
"טיארה," סוהי פונה אליי ברכות, "אני שמחה שהתחלת ליצור לך קשרים פה,אך שזה לא יגרום לך לאחר,עמדנו להתחיל בארוחה."
אם אפשר לקרוא לזה ארוחה בכלל,מרק דליל ודוחה,ולחם יבש וקשה, שנראה כאילו עבר זמנו.
"בנות," קוראת סוהי לכולן,האמת היא,שבצריף הזה גרות רק בנות,יש כמה צריפים מעורבים מסביב. "הגיע זמן הארוחה."
כולן מתאספות סביב,אני מנסה לפלס את דרכי ביניהן ולמצוא מקום לשבת בו.
"בואי." אני שומעת קול ויד אוחזת בידי,זו בוודאי שרה ריינפן,החברה שלי.
אני מסתכלת על מי שמושכת אותי,וזו אכן שרה.הדבר הראשון ששמים לב אליו כשמסתכלים עליה זה הגובה שלה,אני תמיד מרגישה נמוכה לידה.היא בת שבע עשרה,כמוני וצבע שיערה בלונדיני.היא מחייכת אלי,אך העיניים הירוקות שלה עצובות,הן תמיד ככה,מן היום הראשון שראיתי אותה.
היא סיפרה לי בקצרה על בית הסוהר שהיא שהתה בו,עינו אותה בצורה כל-כך נוראית שהיא עדיין צולעת ברגלה.היא מסרה את שמות החברים שלה שהיו פעילים פוליטית נגד הממשלה.אני לא מאשימה אותה,אך נראה שהיא לא תסלח לעצמה לעולם.
"היי,שרה," אני אומרת לה ומחייכת, "מה נשמע?"
"בסדר." היא אומרת ומשתתקת,זמן התפילה התחיל.היא תמיד ממלמלת בפראות את התפילה,אומרת אותה מכל הלב.פעם שאלתי אותה איך היא יכולה להתפלל אחרי כל מה שעשו לה בבית הסוהר,היא אמרה לי שזה נותן לה משהו להיאחז בו,אף על-פי שהיא לא מאמינה בו.שיהיה לה לבריאות.
אני מעמידה פנים שאני מתפללת,למרות שזה כל-כך שנוא עליי.מלמולי הבנות נשמעים מסביב, "…מנהיגנו היקר והאהוב,הגן עלינו מכל רע.כפר על חטאינו וסלח לחוטאים.אנחנו נשבעות לציית ולהקשיב ללחם חוקיך…"
בלה,בלה,בלה…הן ממשיכות להתפלל בעוד אני נועצת בהן עיניים בשקט, משועמת למדי.ככה זה במשך כל יום.
"טיארה," סוהי פונה אליי בסיום התפילה הארוכה והמשמימה, "שמתי לב שלא התפללת.מדוע זה?"
"התפללתי," אני אומרת בהתגוננות, "אפילו שרה ראתה שהתפללתי."
"כן,היא התפללה," אמרה שרה בנסיון להגן עליי, "ראיתי אותה,אני נשבעת."
"טוב," אומרת סוהי ואני נושמת לרווחה, "אבל בפעם הבאה,אני מבקשת ממך להתפלל יותר בקול רם,לא שומעים אותך."
אני מהנהנת ופונה לדבר עם שרה.ארוחת הערב מוגשת לנו,וכמו שציפיתי,זוהי אותה ארוחה תמיד,מרק ולחם יבש וקשה.
אני אוכלת במהירות,מתענגת על כל נגיסה.אך,לצערי הארוחה נגמרת מהר מדי ואני עדיין רעבה.קשה להתרגל לרעב,קשה יותר מכל מה שאני עושה עכשיו.
לעומתי,שרה אוכלת לאט יותר,כנראה מנסה למנוע את הרגע שהארוחה תיגמר בו כמה שיותר.
אני מסתכלת עליה ברעבתנות והיא שמה לב לזה.אני מסיטה את מבטי מייד,כועסת על עצמי.
"קחי." היא אומרת ומושיטה לי חתיכה מהלחם היבש.
"לא,זה בסדר." אני אומרת לה.
"קחי,תאכלי," היא אומרת ונותנת לי אותה,בלי אפשרות להתנגד, "אני יודעת שאת רעבה."
אני לוקחת את חתיכת הלחם ומייד מרגישה ייסורי מצפון,חתיכת הלחם נאכלת במהירות ונבלעת.
אני מרגישה רע עם עצמי,שרה אפילו יותר רזה ממני,אני חושבת לעצמי, למה אני חייבת להיות כזו מגעילה לפעמים.
"אז איך עבר עלייך היום?" שרה שואלת אותי,אני מופתעת במקצת,כי בדרך כלל היא שתקנית.
"בסדר," אני אומרת, "כרגיל."
"ו…" היא ממשיכה את המשפט.
"והכרתי מישהו,נער אחד,נראה צעיר." אני אומרת ומצחקקת לעצמי.
"יפה," היא אומרת ומהנהת בשמחה, "איך הוא נראה?"
"רגיל כזה," אני צוחקת, "יש לו שיער שחור ועיניים שחורות…" דיבורי נקטע ע"י דפיקות חזקות בדלת,כל הבנות מסתכלות עליה.
אני מביטה בשרה ותוהה מה היה יכול להתרחש,אני מקווה שלא משהו רע מידי,כי הדפיקה הזו מסמלת רעות.
סוהי ניגשת אל הדלת ופותחת אותה,בפתח עומדים שומר ושומרת שנראים חמושים ומאיימים.האישה סוקרת אותנו בגועל ובשאט נפש.
הם מבקשים מסוהי להתלוות אליהם והיא הולכת,יש מתח באוויר,לבסוף כשהיא חוזרת,אני שומעת כמה מן הבנות נושמות לרווחה.הדלת נסגרת מאחוריה.
"בנות," היא אומרת לכולנו בקול רציני, "תקשיבו לי טוב,בעוד כמה שעות יצטרפו אלינו בנות חדשות.אני מצפה ממכן להתנהג יפה."
"איך לדעתך הן יהיו?" אני שואלת את שרה בשקט.
"מה?" היא שואלת אותי,לא שומעת.
"שאלתי איך לדעתך הן יהיו?" אני חוזרת על דבריי,לחשושים רבים נשמעים מסביב.
"הן יהיו כמו כולנו,אני מניחה," היא אומרת ומגחכת, "את באמת לא זוכרת איך הרגשת ביום הראשון שלך פה?"
אני זוכרת למעשה,זוכרת טוב מאוד.הרגשתי פחד נורא,מרוחקת כל-כך ממה שאני מכירה.
אני מניחה שגם הן ירגישו ככה.שעת ההשכמה שלנו היא בסביבות חמש וחצי בבוקר ובלילה הראשון פה תמיד קשה להתעורר מוקדם.בדרך-כלל,האחראיות שופכות מים קרים על מי שלא התעורר בזמן,אך הן יכולות גם להרביץ או להפיל לרצפה,אלו השיטות הפחות נעימות.
"את בסדר?" שואלת אותי שרה וקוטעת את מחשבותיי, "את נראית קצת חיוורת.
"לא,אני בסדר," אני אומרת,רגועה, "פשוט,חשבתי על היום הראשון שלי פה."
"זה סתם מדכא," אומרת לי שרה, "חבל שתהרסי לעצמך את מצב הרוח."
שרה אמרה לי פעם,שהיא משתדלת לא לחשוב על העתיד ועל העבר.על העתיד מפני שהיא לא יודעת מה יקרה לה כשתשתחרר,ועל העבר מפני שהזיכרונות מכאיבים לה מדיי.היא אמרה לי שהיא פשוט חיה בהווה,חיה את הרגע.
אבל,לפעמים אני פשוט לא יכולה לעשות את זה,לחיות בהווה.זה יותר קשה ממה שנדמה.לפעמים,אני פשוט חייבת לחשוב על העבר או על העתיד.
הזמן עובר במהירות וכבר לילה,או כך לפחות נדמה לי מהתבוננות מהחלונות.
הבנות כבר מתכוננות לשינה,וחלק מהן כבר שוכבות במיטות,מדברות ביניהן.לאורך הצריף,יש הרבה מיטות עם שלוש קומות,כולן צמודות אחת לשנייה,בכל מיטה ישנות בין שלוש לארבע בנות.בהתחלה,זה מעצבן,אבל מתרגלים לזה בהמשך.אני ושרה ישנות ביחד,מייבל,הילדה השלישית נמצאת היום במרפאה-נקעה את הרגל או משהו כזה.
"את באה?" שאלה שרה, "אני מאוד עייפה."
הנהנתי והלכתי אחריה לכיוון המיטה שלנו.כל המיטות היו דומות אחת לשנייה ואם לא היו כתובים השמות על המיטות,היינו מתבלבלות לחלוטין.
בסופו של דבר הצלחנו למצוא את המיטה שלנו.הייתה המולה מסביב,כולן הסתובבו ודיברו ביניהן.לפתע,נשמעה דפיקה חזקה בדלת.