השד שבמראה-פרק 1
הוא הביט סביבו, סוקר את סביבתו בתדהמה חרישית, מחפש במבטו אחר הפרצה דרכה בוקע הקול הערמומי אך המרוצה, אך ללא כל הצלחה. הוא השפיל מבטו אל עבר רסיסי הזכוכית באנחת ייאוש, והחל אוספם אחד אחר השני, מודע לחבלות אשר נגרמו בשל קצותיהם הכפויים, בשל קהותם וחדותם.
"אני יודע שאתה פה, וזה רק עניין של זמן עד שאמצא דרך להעלים אותך." מלמל חרישית, קולו מהדהד ברחבי החדר הריקני וחומק בקלילות דרך החלון, הצחוק החל מתגבר ולרגע- נקטע, נעלם, וכמו כן גם נוכחותו. הוא נאנח לרווחה, נשם עמוקות, ועשה דרכו אל עבר דלת החדר. לא הייתה בכוונתו להתעסק ברסיסי המראה המקוללת, גם אם החלטה זו קובעת כי החדר הריקני יאלץ להתמודד עם הקללה אשר חמקה מבין מעטפת הזכוכית.
הוא החל עושה דרכו במורד המדרגות, ספק נוגע ספק לא נוגע במעקה לצדי המדרגות, אצבעותיו אט אט מתמלאות שכבת אבק דקיקה. הוא סקר את סביבתו, ביתו, ועשה דרכו אל עבר המטבח.
"לא תעלים אותי, אני פה לנצח, קרן שמש" לחישה קלילה וערמומית הדהדה ברחבי הבית, בין הקירות, מלטפת את אוזניו חרישית בנשימותיה הקצובות.
"אני אעלים אותך, גם אם זה יעלה בחיי, אתה תראה!" השיב נחרצות וסקר את החלל בו נכח, דבר לא ניכר בייחוד מסוים, דבר לא ניכר בהיותו נשא מסוים.
"אתה חושב שאני קיים רק בזכות חפצים?" החל הקול צוחק בקלילות וערמומיות, מרוצה מעצמו, מרוצה מהתוצאה.
הוא שתק, לא היה בידיו דבר לעשות פרט השמדת אותם רסיסים מקוללים, רסיסי המראה. אך כיצד? הלוא אין ביכולתו להיווכח בחדר ההוא, בו התנפצה המראה , אין ביכולתו לקיים כל קירבה מסוימת אל הרסיסים. הוא נאנח עמוקות, והסב מבטו אל עבר חלון הזכוכית הפתוח לרווחה, סוקר את שביל האפר הריקני במבט עגום.
"אתה תראה, אני עוד אמצע דרך להעלים אותך. זה רק עניין של זמן" מלמל בינו לבין עצמו ספק בביטחון ספק בחשש והתקדם בצעדים מהירים אל עבר דלת הכניסה, מחל בריצה בלתי נפסקת אל עבר הלא נודע. צחוק מוכר מהדהד בראשו, מילים מוכרות מתווספות כאוויר לנשימה.
"לא תעלים אותי, אני פה לנצח"
תגובות (0)