החבר שלי הוא חייזר פרק 12

פרק 12
"יש לי תוכנית." אמר הנער, נצמד לקיר ובעודו גונח התחלק לאורכו. ידיו נחו על בטנו והוא התקפל בכאב. "בשלוש בצהריים מחליפים משמרות על החדר, אני יוציא אתכם אבל רק אם תיקחו אותי אתכם."
"כן כבר הזכרת את זה." אמרתי. "תגיע כבר לחלק המעניין. איך אנחנו יוצאים מפה?"
מרלת'ה-אן פערה את פיה. "לא ייתכן שאתם מאמינים לו! הוא בן אדם!."
"ומה אני?" קראתי בציניות. "מה אני עז?"
מרלת'ה-אן גלגלה עיניים היא פתחה את פיה לומר משהו אך אריק השיג אותה ואמר:"ממש לא יעזור לנו להתחלק לקבוצות של בני אדם וחייזרים. בואו נעבוד ביחד ונצא מכאן. ברור?"
שתיקה.
משכתי בכתפיי. "יאללה." אמרתי וניסתי להישמע קלילה, ניסיון מצוין עם תוצאה מצוינת, זאת רק אני או שיש לי מצב רוח מרומם?, הרגשתי שאני מחייכת בזדוניות. "אחרי הכול תמיד יש פעם ראשונה."אמרתי ועיניי פנו לעבר מרלת'ה-אן שסרקה אותי בשנאה יוקדת ואז, היא הפנתה את מבטה לכיוון הנער וסרקה אותו מכף רגל ועד ראש.
נתתי לדממה להישאר עוד קצת בחדר לפני שהתרסתי:"אני מניחה שנצטרך לבטוח בו."
דממה.
"אמון הוא מצרך יקר, אמילי." סיננה מרלת'ה-אן מבלי להביט בי.
"אני מניח שאין לנו ברירה." אמר אריק, עקף את שנינו והרים את הנער.
"אז…" אמר אריק.עיניו נעוצות עמוק בנער. "במקום לקחת אותך בן ערובה וכל זה..אני מניח שתבוא בשלוש?"
"בשלוש." סיכם הנער והתנתק מאריק.
"חסר לך שלא." אמרתי אני.
הנער הנהן דפק שלוש פעמים על הדלת ויצא.
"אני מקווה שלא עשינו טעות." אמרה מרלת'ה-אן. "כי אם הוא לא יבוא…"
"הוא יבוא." אמרתי.
"איך את יכולה להיות כל כך בטוחה?" הפעם היה זה אריק שלא בטח בי.
"אם הוא באמת רוצה לעזוב את המקום הזה." אמרתי. "הוא יבוא."
מרלת'ה-אן רק נשענה על הקיר ונחרה בבוז.
"חרצתם את הדין של כולנו." אמרה.

ההמתנה הייתה ארוכה אבל שווה את זה.עד כמה שאני יכולה להעיד.
בשלוש, לפי השעון של אריק. נשמעו יריות בחוץ, התרוממתי במהירות וניגשתי לדלת, אריק עשה כמוני, מרלת'ה-אן עדיין נשארה שם, על יד הקיר, נשמע קול קרקוש מפתחות וקול של בריח מתרומם, הנער עמד בפתח, שקית חומה בידו האחת ובידו השנייה-אקדח.
"לא חשבתי שתבוא." אמרתי, ניגשתי לעברו ומבלי לחכות לתשובה חטפתי מידיו את האקדח, הנער לא מחה.
"איך עברת את השומרים?" שאל אריק.
הנער הרים את ראשו ואני טענתי את האקדח. "מה זה משנה איך?" קראתי. "העיקר שאנחנו בחוץ."
"אמילי." נאנח אריק ואני הרמתי את ראשי. "הו, אמילי חשבתי שהחיים ברחוב לימדו אותך לא לקבל את הכול כמובן מאליו."
שתקתי לרגע, והייתי זקוקה לשנייה הזאת כדי להבין שאריק לא בוטח בי ושהוא חושב שהתכנית הזאת גרועה. לא יכולתי להאשים אותו, אחרי הכל התכנית הזאת באמת גרועה.
משכתי בכתפי וניסיתי להישמע אגבית.
"ממתי אני לוקחת הכל כמובן מאליו?" ובאמרה זו יצאתי מהחדר. במסדרון שכבו שלושה שומרים לבושים שחורים. אני עוצרת בפתח.
"איך באמת עברת את השומרים?" שאלתי מבלי להתיק את מבטי מהשומרים המסוממים.
"גז." ענה הנער.
הסתובבתי.
"באמת?" קראתי בפליאה. "אתה די חכם." יחסית לנער מטבח. הוספתי בליבי.

הנער הושיט אקדח למרלת'ה-אן אך היא רק נעצה בו מבט, עקפה אותו ויצאה מהחדר, אריק נעץ בה מבט ולאחר כשנייה לקח את האקדח מידיו של הנער. הוא נעץ בי את מבטו.
"מוכן כשאת מוכנה." אמר אריק.
הנהנתי.
"אני מוכנה עכשיו." אמרתי ונעצתי מבט במרלת'ה-אן, באריק ובנער. "השאלה היא…אתם מוכנים?"
אריק ענה על השאלה בטעינת אקדח. חייכתי.
"בואו נצא מפה."
"לא יכולתי להסכים יותר."

הנער יצא למסדרון מרלת'ה-אן ניצלה את הרגע ותפסה אותו בגרון, לאחר מכן, בכח שמעולם לא חשבתי שיש לה היא הרימה אותו וריסנה אותו לקיר.ידה עדיין על צווארו.
הנער החליף צבעים מלבן לאדום, הרגשתי את פי נפער.
"אם זאת תחבולה. נער-מטבח."סיננה מרלת'ה-אן "מוות יהיה עונש קל עבורך- לעומת מה שיקרה לך."
אריק הניח יד על כתפה.
"מרלת'ה…." אמר בשקט אך בתקיפות., קולו חותך את הדממה.
מרלת'ה-אן השאירה את ידה על צווארו אך לאחר מחשבה של רגע, מרלת'ה-אן הרפתה מצווארו, הנער נפל על הרצפה ומרלת'ה-אן יצאה החוצה, קול עקביה נקשו על הרצפה וחתכו אף הן את הדממה. מרלת'ה-אן הסיטה את שיערה לאחור והתחילה לצעוד במסדרון.
משכתי בכתפי וצעדתי אחריה.

"אריק." לחשתי כעבור זמן מה. "אתה חושב שה..דבר הזה שהשפיע עלי בחדר ההוא..אתה חושב שזה יחזור?"
אריק נעצר באחת, ובעיניים רצחניות ונוקשות משהו, הוא תפס בידי וגרם לי לעצור, ניסיתי לא להביט בעיניו, ניסיתי להביט לצדדים, אך הוא בכל זאת הצליח ללכוד את מבטי.
"אל תחשבי על זה אפילו." אמר.
נעצתי בו מבט שואל ובציניות מוכרת אמרתי:"דואג לי, מה?"
צל של חיוך האיר את פניו.
"לא."אמר. "זה לא יחזור."
"אל תכניס תקוות בבני אנוש, אריק." אמרה מרלת'ה-אן עקפה אותנו והמשיכה ללכת.
"סליחה?" קראתי, ספק כעס ספק פלא.
מרלת'ה-אן אפילו לא הסתובבה היא רק המשיכה ללכת, כאילו הדבר לא נוגע אליה בכלל.
הרגשתי את דמי מתרתח! אולי היא סנובית, אולי היא חייזר אך אין לה זכות לדבר אליי כך! התקדמתי בצעדים מהירים ותפסתי בידה, היא נעצרה.
"אין לך זכות לדבר אליי כך!" סיננתי והבטתי בעיני החתול הירוקות שלה. "אחרי הכל אני לא עשיתי לך שום דבר שיצדיק את זה. את יכולה לכעוס על האנושות. לכעוס על בני אדם. ולרצות להרוג אותם-תאמיני לי חוויתי לא פעם את ההרגשה הזאת- אבל את לא יכולה להאשים אותי על מה שהם עשו."
מרלת'ה-אן התנתקה ממני, הביטה בעיניי ובשנאה יוקדת משהו סיננה:"יש לי כל זכות שבעולם."
אני ומרלת'ה-אן המשכנו להביט אחת על השנייה, לא החזקתי בידה, אך המבטים היו מספיקים כדי להראות מסר ברור. אני שונאת אותה. היא שונאת אותי. אני רוצה להרוג אותה. היא רוצה לרצוח אותי.
משהו השתנה בעשרים דקות האחרונות?

טוב, מזל שאריק היה שם, הוא היחיד שהיה יכול להפריד בינינו, הוא הניח יד על הכתפה של מרלת'ה-אן ואמר:"בואי. אין לנו זמן."
מרלת'ה-אן אפילו לא הסתכלה עליו.
"הוא צודק." קרא מישהו בקצה המסדרון, קול עמוק, מבטא כושי לכל היותר ואחד כבד במיוחד. הסתובבנו, היה זה בחור בשחור ובחליפה שחורה, חולצה לבנה ואקדח אחד ביד.
"באמת שאין לכם זמן." אמר וירה.