הלב מתעקש עלייך -פרק 61

הוא סובב אותי והרמתי את עיניי, מבט של הלם השתלט על פניו.
"א..אמילי…מה קרה?!" הוא שאל בקול דואג.
"כדור פגע לי בפנים.. לא משהו רציני.. אני הולכת לאחות.." עניתי בקול הכי שליו שהצלחתי למצוא.
"זה נראה כאילו נשבר לך האף… תראי את כל כמות הדם הזאת.." הוא הצביע על החולצה שלי, על שביל טיפות הדם שמוביל לאולם הספורט.
"לא קרה כלום.. באמת… האף שלי בסדר גמור רק קצת דם.."
"קצת?! זה לא קצת אמילי זה הרבה" הוא קטע אותי.
"די! תעזוב אותי! תן לי ללכת לאחות אם אתה כ"כ דואג לי! כל רגע שאני לא אצלה יכול לגרום ל…"
נתקעתי, לא ידעתי איך להמשיך את המשפט, זה לא יחמיר כי הדימום נפסק והאף לא שבור, אין לזה סיבה להחמיר.
"למה??" הוא שאל בתקיפות, יצאתי עליו, הוא התעצבן, הוא ניסה לא לצאת עליי.
"לא יודעת, אני צריכה ללכת לאחות.. תודה שאתה דואג לי איתי אבל אני ילדה גדולה.. אני יכולה לדאוג לעצמי." אמרתי בקול תוקפני, הסתובבתי והלכתי, זקפתי את גבי והרגשתי ממש מתנשאת לפתע, הייתי עם הגב לאיתי אז יכולתי להתחיל לבכות, הרגשתי כ"כ רע עם עצמי על מה שעשיתי לאיתי… המחשבה הזאת לא עזבה אותי, הרגשתי את המבט של איתי חודר דרכי, את המבט הקפוא שלו ננעץ בגבי ומלווה אותי לכל אורך השביל עד לכניסה של בית הספר. הוא עמד שם, נועץ בי את מבטו בזמן שאני הולכת עם גב זקוף קדימה, לא מסתובבת לאחור. דפקתי על הדלת של האחות, העיניים שלי היו רטובות מדמעות, הדם היה יבש והחולצה נדבקה לגוף שלי."כן?" שאלה האחות. נכנסתי לחדר שלה. היא פתרה תשחץ בעיתון היומי, אני הייתי הדבר האחרון שעיניין אותה, היא לא הרימה את עיניה אליי אפילו. "כן?" היא שאלה שוב בחוסר עיניין. " אני צריכה שתביאי לי משהו להוריד איתו את הדם ושתבדקי לי את האף." אמרתי לה בעדינות. היו לי יותר מידי ריבים ליום אחד.
"מה קרה? קצת דם וישר רצים לאחות?" היא שאלה וצחקקה, ועדיין מבטה היה נעוץ בתשחץ.
"תקשיבי לי!" צעקתי וחבטתי בידיי על שולחנה, מבטה נשלח אליי בפתאומיות "מה נראה לך שאת עושה?" היא שאלה אותי. " את אחות! את אמורה לדאוג לילדים ולא להיות אדישה כמו שאת! אני כרגע יכולה לדמם למוות ולך לא יהיה אכפת! תסתכלי על הבגדים שלי, על האף שלי, ואם תצאי החוצה תוכלי לראות גם שביל דם! זה.. עד כמה שידוע לי, זה לא קצת דם! זה המון דם! אז אולי תרימי את התחת שלך ותתחילי לעשות את התפקיד שלך!?" צעקתי עליה, גם ככה הייתי עצבנית והיא רק תרמה לאווירה. "אין לך שם זכות לצעוק עליי!" היא התרוממה מהכסא שלה .
"אין לך שום זכות להפקיר חיי אדם.." חייכתי ויצאתי מהחדר, בדרך סיננתי "בדוק לא סיימת תואר אם את לא רופאה ולא אחות במקום מכובד." וטרקתי מאחוריי את הדלת. הלכתי להחליף לבגדים הרגילים שלי, להסתיר כמה שיותר את הדם שעל בגדיי, שטפתי את הפנים שלי מכל הדם היבש ומהדמעות, הבטתי על ההבעה שלי במראה וראיתי ניצוץ של אור כחול.
"נועם…?"