סיפור שעלה לי לראש

סיפור בהשראת ספרה של עמי גדליה, "נעורים במסתור."
לעולם לא אשכח את היום הזה.היום שבו נגמרה המלחמה.היום שבו שוחררתי מהמחנה.קוראים לי ליזי מנולביץ'-ואני 'זרה'.או ככה לפחות קוראים לעם שלנו.
אני זוכרת איך הכל התחיל,מעליית המפלגה לשלטון,כולם היו שאננים מאוד.היו כמה שדאגו,אבל אף אחד לא התייחס לכך ברצינות.לא באמת חשבנו שכעבור זמן לא רב,יתחילו להתנכל אלינו,אחרי שכבר כמעט נטמענו בחברה.בהתחלה,הילדים בבית הספר התרחקו מאיתנו ואז החלו לצוץ כל מיני איסורים מוזרים,שאסור לנו לשבת על ספסלים או להיות מנהלים.
ואז,לאט לאט,אנשים החלו להיעלם.מנהיג המדינה סטילר אמר שמעבירים אותנו למקום בטוח יותר, שבו נוכל לחיות זה בחברת זה,בדיוק כמו שרצינו.זה יהיה שקר להגיד שרציתי בכך,נולדתי בעיר הבירה והיו לי חברות טובות.המשפחה שלי הייתה עשירה ואני הייתי מאושרת.גדלתי בבית גדול ומלא שמחה.לאבי היו ידידים שלא היו 'זרים' והם נהגו ללכת אלינו ואני התיידדתי עם בנותיהם.הלוואי וידעתי אז,שכל זה עומד להשתנות.
אבי פוטר ממשרתו והמלחמה פרצה.היא התנהלה בגבול,אך יכולנו להרגיש בהדה,היה מחסור באוכל,בתרופות,בהכל.אני חושבת שבשביל אבי זה היה קשה במיוחד,לא רק שהשמיצו אותו והעלילו עליו עלילות אלא שגם,כל חבריו ומכריו שלפני המלחמה,נטשו אותו.הוא הפציר בהם,שלפחות ייקחו את הילדים,את אחי ואותי,אך הם ניתקו כל קשר,כבר לא הייתי אורחת רצויה בבתיהם.מחוסר ברירה,אמי מכרה את כל תכשיטיה.ואז,לילה אחד,לילה כה גורלי,החיילים עברו ברחוב שלנו ואספו את כל ה'זרים',העמיסו אותנו לתוך משאיות דחוסות שהובילו למחנות במזרח המדינה.
מהרגע שראיתי איך המחנה באמת נראה,נתחוורה לי ההבנה ששיקרו לנו.בעצם,הייתי צריכה להבין את זה כבר.הבועה הבטוחה שחייתי בתוכה,התפוצצה בין רגע כשנכנסתי בשערי המחנה.
מאותו הרגע,לא הייתי ליזי מנולביץ'.הייתי רק עוד אחת מה'זרים' הממזרים האלה,כפי שכינו אותנו. הייתי קמה כל בוקר בחמש בבוקר, אפילו יותר מוקדם,אם לשומרים היה מצב רוח.עבדתי בעבודות בנייה ולאחר מכן,בשדות.
זה שעברתי לשדות,זה היה נס בפני עצמו,כי אם הייתי ממשיכה בעבודות הבנייה,אני יודעת שלא הייתי שורדת.אמנם,בשדות הייתה השגחה צמודה עלינו,אך,מדי פעם הצלחתי לגנוב מעט מזון שהיה שם.גזרים,תפוחי אדמה.אני מודה על כך,מכיוון שפעם השומרים תפסו ילד אחד שגנב מזון ופשוט ירו בו בפרצוף,פשוט כך.אני חושבת שהוא היה בן אחת עשרה אם לא פחות,כל החיים עוד היו לפניו. ובלחיצה אחת על ההדק,לקחו לו אותם.כמובן שמיהרו לקחת את הגופה שלו,כי האיכרים לא אהבו במיוחד כשהשדות שלהם התמלאו דם.הם האמינו שזה מביא למזל רע.
האיכרים היו עוד יותר נוראיים מהשומרים,כי הם הרי היו אחראים עלינו כשעבדנו בשדות שלהם,ללא תמורה.בדרך כלל הם מיהרו להכות אותנו, על דברים של מה בכך.
ניסינו,למרות כל התנאים הקשים והניתוק ממשפחותינו ואי הידיעה מה עלה בגורלם,להעמיד פנים כאילו אנחנו בני נוער רגילים,שמה שמתרחש סביבנו לא קיים,שאנחנו מעיין בעולם משלנו.הרבה פעמים,המציאות לא אפשרה זאת.אבל,אני כן זוכרת ימים שניסינו לעודד האחד את השני. בייחוד בימי ההולדת.כשהיה לאחד מאיתנו יום הולדת,היינו מביאים לו שאריות ממה שמצאנו על האדמה.אני יודעת שזו לא המתנה המפוארת ביותר,אבל כשאתה רעב,בעיניך זה כמו אוצר.
כעבור כמה זמן,העבירו אותי ועוד כמה אנשים,למחנה אחר.שם נדרשנו לעבוד במכרות.ובשבילי,הסובלת מקלסטרופוביה,זה היה נורא.כשנכנסתי לשם הרגשתי מחנק בגרוני ולחץ בלתי יתואר.לאחר מכן,למדתי לנסות להתמודד עם זה,כי אם לא,כנראה שהייתי מתה.אפילו אם הייתי מייללת, הם היו עלולים לירות בי.לא היו בהם שום רחמים.
אך,התחילו להגיע ידיעות על המלחמה,שאנחנו סופגים אבדות בשטח ובנפש.אמנם,זו הייתה המדינה שבה נולדתי וחייתי,אבל שמחתי על כך שהמדינה שהקיאה אותי מקרבה מפסידה.רק רציתי שהסיוט ייגמר.והוא אכן נגמר,בבוקר ה-21 במרץ,היום הראשון של האביב כוחות החיילים מהמדינות השכנות פרצו למחנה.כולם כמובן בכו מרוב שמחה,גם אני.אבל בין השמחה הזו נמהל העצב,כי לא ידעתי מה קרה לשאר משפחתי.
ברגע שהם פרצו למחנה ושחררו אותנו,אני זוכרת שלא הצלחתי לעמוד על רגליי יותר.כל מה שעברתי היה יותר מדי.
נכנסתי לעולם הזה בתור ילדה בת אחת-עשרה,תמימה,שמחה ויצאתי ממנו בתור נערה בת שש-עשרה,בתור מישהי שמרגישה הרבה יותר זקנה מגילה האמיתי.בתור מישהי שחייה נהרסו,שאיבדה את כל היקר לה,את כל האמון שהיה לה בעולם.
פשוט התעלפתי.נעתי בין חיים למוות.לאחר מכן נודע לי,שהדופק שלי היה כל-כך חלש,שהיה חשש שלא יעמוד בעומס.גובהי היה 1.68 ושקלתי עשרים וחמישה קילוגרמים,אז.
אני לא יודעת אם אני שמחה על כך,אבל ניצלתי.טופלתי בבית חולים צבאי ובנס שרדתי.עכשיו,אני במסע הביתה.לנסות לאחות את העולם הבוער שהשארתי מאחור.הוא לעולם לא יחזור.הוא נשרף בלהט הלהבות.
הלוואי וכל זה לא היה קורה…