הוא עזב אותי. אותי!

דבר ראשון: מודה לספיר, שעוררה אותי קצת להמשיך לכתוב. כבר לא אכפת לי מהתגובות, אף אחד לא מגיב, לא אכפת לי. אני לא בודקת כמה אנשים יגיבו, אני בודקת רק מה הם יגידו. מעכשיו!!!
————————————
הוא הלך, לא אני.
הוא שנא, לא אני.
עוד אני אמורה להיות הנסיכה
והוא האביר.
אבל זה קרה,
הוא לא אוהב.
אני גם לא אכריח אותו.
לעשות את זה.
אני מרגישה שאני כבר לא הנסיכה,
שאני המכשפה שעומדת בצד,
רואה את הזוג המושלם, אוהב.
ואותי הוא שונא.
לא רציתי להיות כזאת,
רציתי להיות אייתו,
מה לעשות,
שהחיים לפעמיים לא מסתיימים טוב.
שמרגישים את הסוף, אור קרב.
אבל זה לא קורה,
אני חייה ונושמת,
רוצה למות,
אבל לא מצליחה לברוח.
מפחדת ללכת,
מפחדת לאכזב,
מפחדת למות
ובעיקר: מפחדת לעזוב אותו.
הוא, ששונא אותי,
אני עדיין אוהבת אותו.
אז למה,
אני חושבת שהוא יצטער,
אם הלב שלו,
שייך לאחרת.
קשה לי להחליט,
החיים לא כאלה יפים,
אבל החיים שלה,
מושלמים. רק אייתו, הם כאלה.
גם אני הרגשתי ככה,
אבל אי אפשר להיות למעלה כול הזמן,
חייבים לטעום את השכבה האחרונה,
את זאת הלא ממש טעימה,
מרה ומלוחה,
אבל זה משקורה.
הגלגל מסתובב,
אני למטה והוא עדיין למעלה.
כמה שאני רוצה להוריד אותו,
הוא עדיין שם.
מחכה אני,
מחכה שירד,
אבל בינתיים,
אני לא חושבת שזה יקרה.
—-