מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 18

זה היה שבוע ארוך, עבר שבוע ארוך קשה ומייאש. הודעתי לסבתא שלי את החדשות בפלאפון, ידעתי שאני לא במצב לנהוג ליידי ואני לא לגרור את ליאם לזה איתי. היא בכתה, קרוליין בכתה, אני בכיתי, כולנו בכינו… אז זה לא פלא שכבר עכשיו, נגמרו לי כל הדמעות ונשאר רק הכאב הצובט שבחזה שלי.
במהלך כל השבוע הזה, כולם היו נחמדים אלי. אני מתכוונת -כולם-. לואי כל הזמן אמר כמה שהוא מצטער וכמה שהוא טעה אבל הוא התחרט על זה ברגע שהוא אמר את זה כל פעם מחדש. גרמתי לו לחכות קצת אבל בסוף סלחתי לו. יכולתי לראות כמה זה כאב לו. אביה ודניאל ניסו לדבר איתי אבל ידעו מתי לתת לי את המרחק שלי. הם יידעו אותי שהן היו טיפשות ושהן מצטערות והן עכשיו כאן בשבילי. אף פעם לא הגבתי משהו בחזרה, לא יכולתי. זאיין עזר לי המון השבוע, כמעט כמו ליאם. שמחתי לדעת שיש לפחות שני אנשים שאני יכולה לסמוך עליהם לא משנה מה. נייל תמיד ניסה לשנות לי את המצב רוח, הוא תמיד הצליח להצחיק אותי ועם כמה שניסיתי להישאר רצינית, כועסת ומתעלמת, תמיד היה לי חיוך קטן שלא הצלחתי להסתיר בגללו, ידעתי שזה שימח אותו. הארי…. הוא אמר סליחה כמה פעמים אבל כל פעם שהוא בא להגיד משהו אחר, הוא שינה את המחשבות שלו והלך ממני.
עכשיו ג'סי. זה סיפור אחר לגמרי. היא באה אלי בוכה ביום למחרת, מתחננת למחילה. היא לא הבינה כמה זה השפיע עלי והיא הבינה את הטעויות שלה ובלה בלה בלה, אתם מבינים את התומונה. אי אפשר להגיד שאני לגמרי ביחסים שלמים איתה. עוד לא סלחתי לה במלואה אבל אני לא מתכוונת לגרום לה לסבול כמו שהיא עשתה לי. אני לא שומרת טינה לאף אחד אף פעם.

בכיתי כל לילה מאז שסוף סוף נישברתי וליאם לא עזב אותי לדקה. הוא נישאר לישון איתי כל לילה מאז, הוא דאג לי מדי בכדי להשאיר אותי לבד. ידעתי מה הבטחתי לאמא שלי תמיד, אף פעם לא להתאבל על מישהו לכל החיים ובמיוחד לא עליה, הבטחתי לה תמיד לשמוח בחיים שלי ולא לדאוג לשום דבר… ואני אקיים את זה, אבל אני רק צריכה עוד קצת זמן כדי להתגבר על המוות שלה לפני שאני אוכל להמשיך האלה.
ואני מתחננת לעשות את זה אחרי הלוויה שלה היום. אני צריכה לעשות את הפרידה הסופית שלי ממנה לפני שאני אוכל לשחרר. אני לא משחררת אותה, אני רק חיה לפי המילים שלה. היום הולך להיות יום קשה אבל יש לי תזכורת מרגיעה שאני לא לגמרי לבד בזה. ליאם ואני נסענו היום מוקדם בבוקר כל הדרך לסבתא שלי. אנחנו קוברים את אמא שלי שם, שם היא נולדה, שם היא תיקבר. חוץ מזה, שהנסוף של הקבר שלה יהיה הרבה יותר יפה מאחד שבבית קברות. רצינו לנסוע מוקדם כדי שנהיה שם הרבה יותר מוקדם לפני שכולם מגיעים. הייתי צריכה זמן עם סבתא ובמיוחד עם קרוליין, רציתי לנוסע לבד אבל ליאם התעקש לבוא איתי.

בלי ששמתי לב כבר חנינו את המכונית והלב שלי התחיל לדפוק, ידעתי שהדמעות בקרוב עומדות לצאת כשאני אראה את קרוליין. יצאנו מהמכונית והתקדמנו לאט לכיוון הבית. בלי שעוד הספקתי לדפוק, סבתא שלי ישר פתחה את הדלת וחיבקה אותי חזק. יכולתי לשמוע אותה בוכה. אבל הדמעות שלי כבר ניגמרו. נכנסנו לתוך הבית ולא ראיתי את קרוליין בשום מקום.
"איפה היא?" שאלתי את סבתא שלי בשקט כשהיא קצת נרגעה. "היא בחדר שלה, היא לא מוכנה לצאת משם כבר כל השבוע. היא בקושי אוכלת, אני לא יודעת מה לעשות איתה" סבתא שלי אמרה בקול צרוד עוד מהבכי שלה. לא הייתי מופתעת, זה מתאים לקרוליין לעשות את זה… זאת הדרך שלה להתאבל. הסתכלתי למעלה אל ליאם לפני שחילצתי בעדינות את היד שלי משלו ונתתי לו את מבט ה-אל תדאג אני יודעת מה אני עושה- אפילו שאחרי זה הוא עדיין נראה מודאג ולא משוכנע.

עליתי לאט למעלה לפני שנעמדתי מול החדר שלה, לא שמעתי כלום והאמת שזה דיי הלחיץ אותי. דפקתי על הדלת לאט רק כדי לא להבהיל אותה לפני שאני נכנסת. "לכו מכאן" היא צעקה מהצד השני של הדלת. לא הקשבתי לה ופשוט סובבתי את הידית. נכנסתי לחדר ראיתי אותה שוכבת על המיטה עם הגב לכיווני. מחבקת כרית קרוב לחזה שלה בדממה. היה לי כל כך קשה לראות אותה ככה.
נשכבתי לידה וחיבקתי אותה קרוב אלי. היא ישר הסתובבה אלי כשהבינה שזאת אני והתחילה לבכות לתוך החזה שלי. נתתי לה לבכות, זה עדיף מלהשאיר בבטן. "אני לעולם לא אוכל לעבור הלאה" היא אמרה בין הבכי שלה כשהראש שלה היו צמוד לחזה שלי. "שש… אני יודעת קרוליין. אנחנו נהייה בסדר. את לא לבד" ליטפתי לה את השיער וניסיתי להרגיע אותה. היא חיבקה אותי חזק ופשוט המשיכה לבכות, חיבקתי אותה בחזרה ונתתי לה לבכות.

**********************************************************************************
******************************************************
***************************************************************

הסתכלתי על ההשתקפות של עצמי במראה, בוחנת את הבחורה הזרה שמסתכלת בחזרה אלי. העיניים שלי אף פעם לא הפסיקו להיות אדומות, בכל כמה דקות מורידות דמעה קבועה. העור שלי היה מחוספס ולא נעים וניסיתי להסתיר את זה כמה שיכולתי עם מייקאפ. השפתיים שלי היו יבשות ומתקלפות מרוב שנשכתי אותם והחיוורון על הפנים שלי היה מפחיד.
כן, נראתי כמו גופה מהלכת. השארתי את השיער שלי נופל ופזור כדי שהוא יוכל לכסות כמה שיותר מהפנים שלי. הרצתי את היידים שלי למטה אל השמלה השחורה הצמודה, אבל אלגנטית שלי וסגרתי את העיניים שלי, מתפללת שהשבועות האחרונים היו פשוט חלום רע.
פקחתי את העיניים שלי באכזבה. נאנחתי בכבידות והנדתי את הראש. תתגברי על זה, זה בשביל אמא. סובבתי את הראש שלי אל צליל הדפיקות בדלת שהיו.

"אלה." ליאם צעק לתוך החדר. הוא לבש חליפה שחורה. הפנים שלא היו עצובות והוא נתן לי חיוך קטן. "את מוכנה לזה?" הוא שאל מציע לי את היד שלו. "אני אף פעם לא אהיה מוכנה לזה" אמרתי ולקחתי לו את היד. הוא נתן לי חיוך לא מובן כשיצאנו החוצה מהחדר. ירדנו למטה ומצאתי את זאיין מחבק אותי. שמחתי שהוא בא. "אני בסדר" אמרתי נסה לרצות אותו כשהוא תפס לי את היד השנייה. "אוקיי אז בואי נתחיל אם ככה." הוא אמר גורר אותי ואת ליאם. לקחתי נשימה עמוקה וניסיתי להכין את עצמי.
יצאתי החוצה מהבית והשדה בו קברנו את אמא שלי לא היה רחוק מחוות הסוסים שלי. המקום היה יפייפה, כל האורחים עמדנו מתחת לעץ ענק יפייפה שהשקיף לנוף מדהים. זה הזכיר לי כמעט את המקום שהארי לקח אותי אליו. זה היה טוב שהכל היה מתחת לעץ ככה שזה היה המקום היחידי שלא מכוסה שלג לבן סביבו, אפילו העץ עצמו היה שלג. הכל היה לבן ויפה, חוץ מכל האורחים שהיו לבושים כולם שחור.

"זה יפייפה" זאיין אמר וחייכתי. "כן, אלה בחרה את זה" מצאתי את קרוליין ליידינו אומרת. הם כולם הסתכלו עלי וחייכו. אנשים מכל מקום אפילו שאני כמעט לא מכירה חייכו אלי והשתתפו בצערי. נתתי להם חיוכים מזוייפים קטנים. אמרו לי כמה אישה טובה היא הייתה וכמה היא גידלה אותנו כמו שצריך ושנהיינו לבנות מדהימות, אני וקורליין. שנאתי את זה אבל ידעתי שכולם עשו את זה כדי להיות נחמדים. כולם היו כאן, כל מי שקשור לאמא שלי. כולם חוץ מאבא שלי. אבל לא הייתי מופתעת בכלל.
כשכולם התחילו להתכווץ במקום אחד הבחנתי בלואי, אביה, נייל, דניאל, הארי וג'סי יושבים על אחד הספסלים שהיו מסודרים בטורים בשתי שורות.
ליאם אני זאיין וקרוליין לקחנו את המושב בשורה הראשונה וליאם לקח לי את היד. לוחץ עליה חזק לחיצה קטנה.

עשר דקות אחרי זה, כולם ישבו והכומר התחיל לדבר. בקושי הקשבתי למה שהוא אמר. כל מה שיכולתי להתמקד בו היה הקבר בו הגוף של אמא שלי שכב.
זה לא הה כמו שזה אמור להיות.. היא לא אמורה לשכב שם בחוסר אונים. אנשים אמרו כל מיני דברים מרגשים על אמא שלי, אבל אני סירבתי לדבר. אני אגיד לאמא שלי מה שיש לי להגיד לה לבד. לא כולם צריכים לראות את הדמעות שייצאו ממני.
"אלה, את באה?" ליאם שאל אותי והבנתי שכולם מתחילים ללכת לצלילי המוזיקה של 'i will see you again' שהתנגן. הלוויה כבר ניגמרה וכולם התחילו ללכת.
"אממ.. לא, עדיין לא. אני אראה אותכם מאוחר יותר, אני רק צריכה קצת זמן" אמרתי לזאיין ליאם וקרוליין כשהם התחילו ללכת משם. נשארתי לבד בשלג. עומדת מול הקבר השקט של אמא שלי. "אני מצטערת אמא" לחשתי לה והתחלתי שוב לבכות.

~~~נקודת המבט של הארי~~~

השבועות האחרונים היו קשים. הכל מאז שאלה חזרה מבית החולים לפני שבוע, דברים השתנו. כולנו ניסינו להבין למה לואי לוקח מרחק מכולנו לאחרונה.
כשהזכוכיצ נשברה ואלה התפרקה על הריצפה אבל אחד מאיתנו לא ידע מה לעשות. כל מה שידענו זה שמי שזה לא יהיה שהיה בפלאפון נתן לה חדשות רעות. היינו מופתעים ומודאגים כשהיא וליאם מיהרו לצאת מהבית כאילו הוא עלה באש.

"אני חושב שכדאי שתעזוב" לואי אמר אחרי כמה דקות של שתיקה. "עכשיו אחרי שהיא עזבה במצב הזה? לא, אני נשאר עד שאני אדע שהיא בסדר" אמרתי והתיישבתי על הספה מאחורי.
"למה אכפת בכלל הארי? לא היה לך אכפת בכל השבועות האחרונים האלה" הוא אמר צועד קרוב אלי.
"הייתי עצבני וכועס" אמרתי מרים את עצמי מהספה שוב. "אבל -אף פעם- לא הפסקתי לדאוג לה".

"והיא יודעת את זה הארי? שמעתי אותה בוכה בלילות ואני יודע שאני חלק מהסיבה הזאת אבל לפחות אני מנסה הארי!" הוא אמר צועד קרוב אלי שוב. "לא נתת לה אפילו סיכוי להסביר".

"גם אתה לא!" צעקתי בחזרה אליו כשאביה פתאום נעמדה ביננו ומרחיקה אותנו אחד מהשני. "אוווווקיייייי…" היא אמרה והרחיקה אותי ואת לואי המעוצבנים. "תראו, אף אחד מאיתנו היה חבר טוב אליה לאחרונה" היא נאנחה והעבירה את המבט שלה אל לואי. "אני נשארת גם"
"כולנו נשארים" דניאל אמרה וניגבה לעצמה את הדמעות שהיא הוציאה לפני. "יש משהו שאני צריכה לספר לכם" ג'סי דיברה בפעם הראשונה וכולנו הסתכלנו עליה. "טוב…" היא התחילה.
"פשוט תגידי" דניאל אמרה מצמצמת את העיניים אליה. "טוב, קודם כל, ההקלטות שהמשעשתי לכם… זה לא היה אמיתי. אני רק חיברתי כמה משפטים שהיא אמרה כדי שזה יישמע ככה" היא אמרה בבושה. "דבר שני, יכול להיות שדיי הכנסתי את זאיין לכל הסיפור הזה כשהוא נישק אותה". עכשיו הדם שלי התחיל לרתוח. "מה?!" צעקתי עליה.

"אני מצטערת…" היא הסתכלה למטה בבושה. "אויי שיט…." דניאל אמרה מניחה את הראש שלה בין שתי היידים שלה. "אני לא יכולה להאמין לזה…" אביה סגרה את העיניים שלה. "אני יכול" לואי הזעיף את הפנים שלו לג'סי. "תראו, עשיתי את זה כי קינאתי וקינאה יכולה לעשות דברים טיפשיים ואני רואה את זה עכשיו ואני מצטערת" היא מיהרה להגיד. "מה הפלא שהיא שנאה אותנו" דניאל אמרה. "אז זה מה שהיא התכוונה" מילמלתי לעצמי. ניזכרתי ביום שניתקלתי בה מחוץ לחדר שלה והיא שאלה אותי את אותה השאלה, מה שהיא רצתה שאני אחשוב עליה טוב טוב…. לעזאזל הארי! היית חייב להקשיב לשטן הכלבה הזאת נכון? "פישלנו בגדול" אביה אמרה מניחה את המצח על היידים שלה. "את חושבת.." אמרתי בחזרה.

"ג'סי… אני חושבת שכדאי שתעזבי" לואי אמר חורק את השיניים שלו. "לא, אני מצטערת ואני רוצה שאלה תדע את זה. בבקשה" היא אמרה והתחילה לבכות. לואי נאנח משחק עם הקצה של האף שלו לפני שהנהן לאט. "תודה" היא אמרה בקול חלש.

"הארי.." לואי אמר ונוגע לי בגב מוציא אותי מהזכרונות שלי של השבוע האחרון. "הטקס נגמר" הנהנתי והסתכלתי למעלה כדי לראות את אלה עדיין יושבת בשורה הראשונה בזמן שליאם וזאיין התחילו ללכת משם עם קרוליין אחותה הקטנה. "אני אראה אותכם יותר מאוחר". לואי עקב אחרי המבט שלי שהיה מונח על אלה. "אני לא הולך לפגוע בה, אני מבטיח. אני רק רוצה לדבר" עניתי לו אפילו שהוא לא שאל כלום, אבל ידעתי מה הוא חושב. "אני לא חושב שעכשיו זה הזמן הכי טוב" הוא הגיב.
"זה אף פעם לא הזמן הכי טוב". הוא נאנח ונתן לי ליטוף אחד אחרון על הכתף לפני שהלך משם עם השאר. לקחתי נשימה עמוקה וחיכתי עד שכולם יילכו. נעמדתי לאט והלכתי אל השורה הראשונה והתיישבתי ליידה. לא אמרנו כלום לכמה דקות. רק נתתי לה לבכות עד שהיא הפסיקה את הדמעות ושלטה על הנשימות של עצמה. "למה אתה כאן?" שמעתי אותה לוחשת.
"אני מצטערת" אמרתי ופניתי אל הפנים שלי. "למה?" היא חזרה על עצמה. "בגלל שהייתי אדיוט, קינאתי, כעסתי והייתי לגמרי עיוור. לא נישארתי לצידך כדי להקשיב לצד שלך בסיפור והייתי צריך לדעתי שזאיין הוכרח לנשק אותך בגלל שהיו לך דמעות בעיניים" הרגשתי שאני מצליח להגיד הכל כמו שצריך ולקחתי נשימה עמוקה כדי להרגע. "אני מצטער על שפגעתי בך".

היא לא ענתה. מה עוד אני יכול לצפות ממנה להגיד אחרי כל מה שעברנו. שמעתי אותה לוקחת נשימת הרגעה. "אוקיי" היא סוף סוף דיברה. "אוקיי?" שאלתי מבולבל. "הבנתי, אתה מצטער. אתה יכול ללכת עכשיו" היא אמרה ונעמדה. "אלה… אני רוצה להישאר… איתך" היא הנידה את הראש שלה.
"לא, אל. כולנו יודעים שאתה לא טיפוס של אישה אחת הארי. זה בטח הכי טוב יהיה שהכל יחזור לקדמותו. כולם שמחים" היא אמרה ומיהרה ללכת משם, החוצה מהצל המגן של העץ לתוך השלג הכבד. נאנחתי והלכתי אחריה במהירות.
"ומה אם לא כולם שמחים?" אמרתי רודף אחריה. "אין להם סיבה לא להיות" היא ענתה מיהרה להמשיך ללכת למקום ללא מוצא מלא בשלג לבן. הכל היה לבן וכלום לא נראה באופק, אבל זה לא עצר אותה מלהמשיך ללכת.

"אני לא שמח" אמרתי ומתחיל להאט את ההליכות שלי. "אתה תתגבר על זה" היא צעקה מהמרחק.
"דברים לא יכולים לחזור למה שהם היו לפני אלה" אמרתי עדיין עוקב אחריה. "נכון" היא הסכימה איתי. "אבל הנקודה העיקרית יכולה".

"ומה היא בדיוק הנקודה העיקרית?" אמרתי ועדיין הולך אחריה בשלג הקל. "אתה תהייה מוזכר בתור החבר הכי טוב של מישהו שהוא כמו אח בשבילי, אתה תהייה רק עוד אחד שיגור אותי באותו בית. אני אדבק לחברים שלי, ואתה תדבק לשלך"
"לא, זה לא יעבוד" אמרתי. "ולמה לא הארי?" היא שאלה ונשמעה כבר עייפה. הפסקתי ללכת.

"בגלל שאני אוהב אותך"