לא כל הנוצץ זהב – פרק 24

שאר הערב היה נוראי.
אריק התקבל לביתן אפולו בזרועות פתוחות, כולם שם חיבבו אותו, בעיקר הבנות.
סוזן, לצידי, נאנחה.
"קיוויתי שהוא יישאר איתנו יותר…" היא מלמלה והביטה באריק שצעד עם האחים שלו עכשיו, בדרך לביתן שלהם.
"היה ברור שהוא לא אח שלך.." מלמלתי בתשובה. מביטה בגבו המתרחק.
"כן, הוא חתיך ונחמד מדי בשביל להיות אחי." היא השיבה בקול עגום. "כל בני הרמס לא בדיוק מהממים. זה היה די ברור…"
הפניתי את מבטי אליה.
"את נראית יפה." אמרתי. היה לסוזן שיער חום וגלי, עיניים שקדיות וחיוך שדוני אבל חמוד. היא באמת הייתה יפה. אולי לא כמו הבנות והבנים של ביתן אפרודיטה, ואולי לא כמו אריק. אבל היא הייתה יפה בדרכה שלה.
"תודה, אבל רק אח אחד שלנו היה נראה טוב באמת." היא סיפרה. מדגישה את המילה האחרונה.
הבטתי בה בסקרנות. בדרך כלל מראה חיצוני לא עניין אותי, לא היה אכפת לי מי איך הבן-אדם נראה, אלא הפנימיות שלו. אבל כשאפשר לקבל פיסת מידע או רכילות מעניינת אני נמשכת לזה.
"מי הוא היה?" שאלתי.
סוזן הביטה באש וקמה על רגליה אחר-כך. שמתי לב שרוב החניכים כבר התפזרו.
"הוא היה מדריך של הביתן. הוא היה נראה מעולה, בנות היו יכולות להתעלף לרגליו." היא השיבה באיחור. "אבל הצלקת שלו בפנים קלקלה את המראה. והוא הפך מריר בגלל שאבא שלנו התעלם ממנו. נחשי מי."
"לוק." ניחשתי והבטתי בה. "לוק קסטלאן, נכון?"
היא הנהנה והתחילה לצעוד לעבר הביתן שלנו, רוב החניכים כבר התפזרו וחזרו לביתנים שלהם.
"מה באמת קרה לו?" שאלתי, מרותקת. בסרט ההדרכה היו עליו פיסות מידע מועטות, הקומץ של הקומץ. כאילו מישהו פחד לספר עליו יותר מהדרוש.
סוזן משכה בכתפיה ופתחה את דלת הביתן.
"תשמעי, לילי, אבא שלנו הוא אל הנוודים, זוכרת? זה למה כולם, המ.."
"מתאכסנים אצלכם?" הצעתי.
"כן. טוב, אז הוא… די נווד בעצמו. הוא לא בדיוק אבא נהדר. הוא בעיקר בתנועה, אין לו הרבה זמן." קולה הפך ללחישה לקראת הסוף.
"פגשת אותו?" שאלתי.
"פעם אחת." היא השיבה בלחישה והביטה בי במבט חלול. "וזה היה לדקה בלבד. כשמסר לי משלוח."
אילולא זה היה נשמע עצוב כל כך, הייתי בטוח צוחקת. הרמס, שליח האלים, נשלח כדי להביא לבת שלו משלוח כלשהו. יכולתי לדמיין את הסיטואציה.
"היי סוזן, זה אני, אבא שלך, הרמס. אני יודע שלא ממש התייחסתי אלייך, אבל יש לי כאן משלוח בשבילך, אז תחתמי עליו בשביל שאוכל להמשיך הלאה…"
ואז, כאילו המוח שלי עשה סוויץ' רציני, הרגשתי מרירות. זה לא מצחיק. אפילו לא קצת.
פתאום הייתה לי מעין הרגשה משונה, תחושה נוראית שאני יודעת מי זה אבא שלי. כאילו זה היה ברור לי כל הזמן. אבל סירבתי להודות בזה. ועד שאבא שלי לא יכיר בי, אני גם לא אכיר בו.
סוזן התחילה לצרוח על כולם שישכבו במיטות שלהם, נכנסתי לשק השינה והתמודדתי עם הרגשה נוראית שאני יודעת מה עומד להתרחש. עצמתי עיניים, מסרבת להתייחס לזה ונרדמתי.
מיד אחרי ארוחת הבוקר, כשהייתי בדרך לשדות כדי לנוח בשעה החופשית שלי, אריק הופיע לצידי והתחיל ללכת איתי. לא הבטתי בו אז לא יכולתי לראות על מה הוא מסתכל, אבל הייתה לי הרגשה שהוא הסתכל ישר אליי.
"תחסוך ממני אריק, אתה לא צריך להתנצל בפניי." אמרתי עוד לפני שהתחיל לדבר.
"לא באתי כדי להתנצל." הוא אמר ויכולתי ממש לדמיין אותו מאחורי, מרים גבה בהתנשאות. "הכל אתמול נפל עליי די בהפתעה. ורציתי להיות עם האחים שלי, את לא מסוגלת להבין את זה?"
הבטתי בו בהפתעה.
"איך אני אהיה מסוגלת להבין איך זה להיות עם האחים שלך כשאין לי אחים בבית והאבא הנהדר שלי עוד לא הכיר בי?" קולי היה כועס ומלא מרירות.
"תחזור לאחים המקסימים שלך." הוספתי והסתובבתי. "הם מחכים לך."
רגע לפני שהתרחקתי בהליכה מהמקום, קולו עצר אותי.
"אז זה העניין, זה בגלל שהוא לא הכיר בך."
"אז מה, אתה מרוצה כי עלית על זה לגמרי בעצמך?"
הוא הניד בראשו והתעלם מהעוקצנות שבדבריי.
"לא עד שאבא שלך יכיר בך. אז ורק אז, אני אהיה מרוצה, כי תדעי מי הוא."
כאילו בתגובה לדבריו, זה קרה, הופיע הסימן. אבל הוא לא עודד אותי בכלל. אריק הביט בסמל מעל ראשי עד שהתפוגג, לי הספיקה הצצה אחת.
קָדוּקֶאוּס. המטה עם זוג הכנפיים, ששני נחשים כרוכים סביבו. הסמל שהיה חרוט מעל דלת ביתן אחת עשרה. הסמל האחרון שרציתי לראות. הביתן האחד והיחיד שלא רציתי להיות בו.
"ידעתי שזה יקרה." אמרתי בקול שבור. "ידעתי."
אריק הביט בי וראיתי בעיניו את הצער שהוא חש. ידעתי שהוא מצטער בשבילי.
כבר אתמול בלילה הגעתי למסקנה שאבא שלי הוא הרמס. הגניבות שתמיד ביצעתי, השקרים שהייתי רגילה לשקר, המתיחות, הרכילויות. הכל התאים.
משכתי באף כדי לא לבכות והבטתי לכיוון הגבעה עם העץ שמסמל את גבול המחנה.
"אני צריכה רגע לבד." אמרתי בקול שקט.
אריק התקרב וחיבק אותי. כשעזב, עמדנו עוד רגע נבוכים ואז כל אחד מאיתנו פנה לדרכו.
הוא הלך לביתן החדש שלו ואני הפניתי את גבי למחנה והלכתי לעבר הגבעה שעליה עמד העץ.
כל מה שרציתי היה להיות לבד.