יומנים- שקרים(פרק 7)
——————נקודת מבט מאי————–
״חזרתי!״, קראתי בשמחה כשנכנסתי הביתה,״נילי? אבא?״,הסתובבתי בבית כשאף אחד לא ענה לי. היה לי מצב רוח נחמד ואבא קיבל מכתב מאחד הלקוחות הקבועים שלו שתמיד הביא לי משהו במכתבים, כבר סיבה טובה לשמוח,״אבא?״
החיוך שהיה לי על הפנים נחמה במהירות כשראיתי מי יושבת בסלון ליד אבא שלי. אמא שלי.
״מה את עושה כאן?״, שאלתי אותה בריחוק
״מאי,אמא שלך באה לבקר אותך במיוחד״, אבא שלי קם והתחיל ללכת לקראתי מחייך חיוך נבוך.
נערתי אותו ממני,״טוב, אז היא מוזמנת ללכת״
״מאי!״, אבא שלי היה המום
״מה?״, כעסתי,״מישהו אמר שהיא מוזמנת? בכל אופן זה הגיע אלייך…״, הנחתי את המכתב והלכתי בכעס לחדר שלי. טרקתי את הדלתת לליחשושוהם של ההורים שלי. הדלתי את המערכת על שיא הווליום והתמוטטתי כועסת על המיטה העגולה שלי. הדלתי את הפלזמה הענקית שמולה על שיא הווליום. הכל רק לא לשמוע אותה. את אמא שלי. לא האמנתי שהיא העזה להגיע לפה! ועוד אחרי שהיא בגדה באבא שלי מאחורי הגב! טוב, בעצם היא לא יודעת שאני יודעת את זה…אבל בכל זאת! אני לא יכולה אפילו להסתכל עליה! המחשבות האלה הצבענו אותי אז ניסיתי להתעמק בטלנובלה שרצה מול העיניים שלי. גם לא עזר. לקחתי את האייפון שלי והתחלתי להריץ שירים.
״מאי?״, בקושי שמעתי שמישהו נכנס בדלת
״אה?״, הורדתי את האוזניות והסתובבתי לכיוון הדובר,״מה את רוצה?״, אמרתי כשראיתי שזאת אמא שלי.
״סתם…באתי לדבר עם הבת שלי״, היא חייכה והתיישבה לידי בחשש,״אסור לי?״
״צריך להוציא חוק כזה…״, מלמלתי וחזרתי לשמוע מוזיקה באוזניות
״מה?״, אמא שלי עשתה תנועה עם הידיים וכשלא הגבתי ראיתי איך ההבעה הרגועה שלה הולכת,״מאי!״, היא צעקה עליי ותלשה לי את האוזניות מהאוזניים,״אני מנסה לדבר איתך!״
״אאו׳!״, אמרתי בהדגשה והסתכלתי עליה במבט לא מאמין,״מה יש לך?״
״אני מנסה לדבר איתך חמודה״, היא ניסתה לחזור לשלווה שלה
״ולי לא בא לדבר איתך!״, צעקתי עליה,״אה! מה תעשי לי?! מה?!״, הסתכלתי עליה וכשהיא עמדה מולי חסרת אונים המשכתי,״בדיוק כמו שחשבתי…. עכשיו אפשר את האוזניות שלי שוב?!״
״מאיוש…חמודה שלי…״, היא ליטפה לי את הראש
״אל תקראי לי מאיוש!״, העפתי את היד שלה,״בשמות חיבה תקראי לחבר שלך!״
״אין לי חבר, מתוקה״,היא ניסתה לשקר לי. היא די טובה בזה אבל עליי היא אף פעם לא עובדת. כשהיא משקרת הפה שלה עולה במילמטר למעלה. אנשים אחרים לא היו שמים לב אבל אני כבר רגילה לשקרים שלה.
״כן, בטח…מה שתגידי…״, מלמלתי והפעלתי את המוזיקה באייפון בלי האוזניות
״מאי!״, אמא שלי חטפה לי את האייפון והייתה המומה ממני
״מה? לא רגילה לחוצפה הישראלית?״, עשיתי לה מבט משתתף,״כנראה שכדאי שתחזרי לחבר שלך… ותחזירי לי את האייפון!״,חטפתי לה אותו
״מאי! קצת נימוסים!״, היא חטפה לי את האייפון בחזרה
״אם זה יישבר את תצטרכי לקנות לי אחד חדש!״, אמרתי והחזרתי אותו אליי
״החוצפה שלך היא כבר הגזמה!״, היא ניסתה לקחת לי אותו
״את לא עשית את זה הרגע!״,לא נתתי לה לקחת לי אותו. היא לא וויתרה וזה הסתכם בזה שהאייפון שלי מצא את עצמו על הרצפה. שבור.
״יופי, תראי מה עשית!״, צעקתי עליה כשהיא הסתכלה עליו בשוק,״עכשיו את כבר לא מוזמנת את מוכרחת בכפייה ללכת״, הקמתי אותה ובעזרת ידיי ׳החזקות׳ היא יצאה מהחדר. הרמתי את האייפון ומהרצפה וגיליתי שכל המסך שלו הרוס. מים היו סביבו. עכשיו ממש כעסתי. הלכתי לדלת ופתחתי אותה,״חתיכת פאקינג אמא!״, צעקתי וזרקתי החוצה את שברי האייפון. חזרתי לשכב על המיטה מעוצבנת. על עצמי יותר מאשר עליה. ברור לי שהתנהגתי כמו ילדה קטנה. אבל מצד שני גם היא התנהגה ככה. אבל אני כועסת על עצמי יותר בגלל המקרה עם חן. כן, שוב פעם הוכחתי לעצמי עד כמה אני נשברת בלחץ חברתי.בעצם אני כולי כזאת. הבגדים שלי, ההתנהגות שלי, הכל לפי האופנות. לפי מה שאנשים יאהבו. איך לא להיות חננה. להיות מקובלת.
״אאאאאאההההה!״, צעקתי בכעס לתוך כרית.
———————–נקודת מבט חן————-
בס"ד
סוף סוף הגיע סופ"ש.
עבר 3 ימים מהפעילות לונה פארק. 3 ימים שלא החלפתי מילה עם מאי, וזה הרגיש מוזר. למרות שאף פעם לא ממש דיברנו בבית ספר.
שניר וכפיר חזרו הביתה מהישיבה, הם ראו שאני במצב רוח מחורבן. הם ניסו לדובב אותי. הם לא הוציאו ממני כלום. אחרי זה הם דיברו עם אמא. היא הייתה חייבת לספר להם על מאי, היא לא יכלה לשמור את המידע לעצמה. שהם חזרו אחרי השיחה עם אמא, כפיר שאל בטון מלגלג:"זה קשור לחילוניה שבאה לבקר?" וניר שתק.
תקעתי בו מבט כועס ואמרתי:"תסתום ת'פה הגדול שלך, ואל תדבר על דברים שאין לך אפילו שמץ של מושג מה קרה בהם".
כפיר עמד בשוק, הוא ניחש שלא כדאי לא להמשיך להתערב בסיפור. בחיים לא דיברתי אליו ככה. רציתי לספר לניר. אבל ידעתי שהוא יצחק עליי ויספר לכפיר, אז שתקתי.
בערב שבת, אחרי שאבא ואחיי חזרו מבית הכנסת התיישבנו לאכול.
שוחחנו על כל מיני דברים. בעיקר על הציונים הגבוהים שלי ושל אחיי הגדולים.
אחרי המנה הראשונה, אבא אמר שיש לו ולאימא הודעה חשובה.
החלפתי מבטים עם ניר וראיתי את מה שגם אני חושבת, זה קשור למחלה.
אבא אמר:"ילדים, הסתרנו את זה ושיקרנו לכם." הוא הסתכל איך הגבנו.
פניי הפכו למסיכה של הפתעה וכעס. הם מעולם לא שיקרו.
ראיתי שניר וכפיר חושבים אותו הדבר.
פתאום דורון אמר ברצינות:"הגננת אמרה שאסור לשקר."
"נכון דורון, אסור לשקר. אפילו שקר קטן" אמרתי והסתכלתי על הוריי, "אתם מוכנים להגיד לנו מה הסתרתם ממנו? אנחנו רוצים לדעת, נכון?" שאלתי. כפיר וניר מילמלו בהסכמה.
"טוב," אבא המשיך, "מי שבאמת חולה במחלה היא אמא, לא אני. וחן, היא הסכימה לוותר לי שתלמדי בתיכון רגיל." אמר והשפיל את ראשו. גם אמא השפילה את עיניה.
"לא," צעק ניר, "אמא!" ורץ לחבקה. אני וכפיר החלפנו מבטים, המומים מהתנהגותו.
הדמעות התחילו לזלוג מעיניי. בכיתי כי ידעתי שהחיים אחרי מותה יהיו קשים. ואני אצטרך לדאוג לכל.
אביחיל שהחזקתי על ברכיי ראה שאני בוכה, וגם הוא התחיל לבכות.
חיבקתי אותו בחוזקה ובכינו ביחד. פתאום הרגשתי שעוטפים אותנו בחיבוק משני צדדיי, אלעד ודורון. בכינו ארבעתנו יחד. הסתכלתי על כפיר. ראיתי שגם הדמעות עומדות לו בעיניים. הוא קם וחיבק את כולנו מאחורה. הוא לחש לי:" אנחנו נהיה חזקים, אנחנו נתגבר.״
בסעודה שלמחרת ישבתי ליד כפיר. הסעודה הייתה שקטה. הוריי דיברו רק עם אלעד ודורון. הם נתנו לי ולאחיי הגדולים לעכל את הבשורה.
באמצע הארוחה, שאלתי את כפיר בשקט:" תגיד אתה מכיר את אסף שלם?"
עיניו נפערו לרווחה. "שקט, אספר לך, וגם לך" הוסיף לכיוון ניר,"אחרי הארוחה".
אחרי הארוחה דיברנו. מסתבר שאסף הוא חבר טוב שלו. הרבי של כפיר רצה שהוא יעזור לחילונים לחזור בתשובה, והצמיד אותו אל אסף.
"וואו החבר שלך ממש חתיך, חשבתי שאתה מסתובב רק עם מכוערים" חייכתי אליו.
הוא חייך ואמר:" את כבר רוצה שידוך אחותי?" הנהנתי, הלוואי.
תגובות (6)
וואו ממש אהבתי תמשיכיייייייי
יהלה זה ממש יפה!!!!!!!!!!!! תמשיכי מהר =) ו-תזכירי לי את מי את כותבת? (מאי/חן) תתתתתתתתתתתתתתתמממממממממממששששששששיייייייייייכככככככככככייייייייייי
היא כותבת את מאי=)
נ.ב
יהלה זה מהמם!!!
מסכנה מאי…
אהבתי את הריב עם אמא שלה +_^
איזה מהמםםםםםםםםםםםםם
לייק בריבוע!!!
אין עליך יהלה! אני חול'עליך ועל הסיפורים'שלך:)))))))))))))
תמשיכיייייייייייייייייייי
מדהים!
לא שמתי לב שהמשכת…