כך פגשתי את הארי סטיילס- עונה 2 פרק 15

-נקודת המבט של אמבר-

"חכי רגע לין, אני שמה אותך באוזניות." בדיוק חניתי את הרכב ליד הבית של הארי. הוא ישן כל הנסיעה, לא התעורר אפילו מהאידיוט שצפרתי לו כשהוא חתך אותי בהפתעה. תחבתי את האוזניות אל אוזניי.
"מה את מדברת ליד הארי?" היא שאלה אותי.
"הוא ישן כמו בול עץ, זה בסדר. נו זה מוכן?" שחררתי את עצמי מהחגורה ואז את הארי. יצאתי ממושב הנהג ועשיתי את דרכי אל הדלת השנייה.
"כן. אני בדרך אליך להביא לך את זה. מתי את מתכוונת להשמיע לה?"
"אני לא יודעת.. אולי מח-" ראיתי את הפלאפון של הארי מהבהב, ופתחתי את הדלת. לקחתי את האייפון שהיה מונח על ברכיו. הודעה מטלי. חיוך מאוזן לאוזן עלה על פניי. "לין, הילדה הטיפשה הזאת עושה את זה יותר מידי קל…" התחלתי לסמס לה תשובה בחזרה.
"מה? מה קרה?" היא שאלה בבלבול בטלפון.
"היא שלחה לו הודעה עכשיו, שהיא רוצה לדבר איתו." גיכחתי. הו, דיבורים יהיו פה בהחלט.
"לפי הקול שלך אני מבינה שכבר סימסת לה בחזרה?" יכולתי לשמוע את החיוך בקולה.
"כמובן.. כתבתי 'ברור. אני בבית. המפתח מתחת לשטיח.' זה בסדר?"
"יאפ.. תרימי את הראש." עשיתי מה שהיא אמרה וראיתי אותה מחנה את האוטו בדיוק מול האוטו של הארי. ניתקתי את הטלפון, סגרתי את הדלת של הרכב, הארי עדיין ישן בפנים.
"איך זה יצא?" שאלתי אותה כשנעמדתי ליד תא הנהג.
"אש. אני בעצמי התחלתי להאמין לזה כבר.." היא חייכה חיוך זדוני.
"מעולה. טנקס בובה. אני חייבת לך…"
"כמו תמיד.." היא אמרה בציניות.
"יאללה יאללה.. טוב, ההצגה עומדת להתחיל.. אני אדבר איתך." העפתי לה נשיקה באוויר ועשיתי את דרכי אל הארי.
הערתי אותו ותמכתי בו כל הדרך עד לחדרו, הוא נשפך על המיטה, נרדם מיד. פשטתי את הנעליים שלו, הורדתי לו את המכנס ואת החולצה וכיסיתי אותו בשמיכה. למזלי, אן וג'מה נסעו לחבר של אן, וכמו שזה ניראה הן החליטו להישאר שם ללילה. זה כאילו מישהו מלמעלה עוזר לי לסדר את התוכנית שלי כמו שצריך. הדלקתי את המערכת בחדר של הארי על מוזיקה בווליום נמוך, כך שהיא לא תשים לב שמדובר בהקלטה. היא לא יודעת מה מצפה לה. כמו שאמרתי, אני אגרום לה להצטער על היום בו היא עלתה על המטוס ללונדון, על היום בו היא נכנסה לחיים שלי.

-נקודת המבט של טלי-

אני יודעת שזה מגעיל מצידי לנסוע ברכב של דין לבית של הארי, ועוד אחרי שהוא נישק אותי, ועוד אחרי שבבירור הוא מרגיש כלפי משהו. הרגשתי את הלב שלי כמו על רכבת הרים בנסיעה אליו, אני חושבת שבחיים לא התרגשתי ככה. חניתי את האוטו של דין מאחורי הרכב של הארי ויצאתי ממנו. עשיתי את דרכי אל הדלת, מוצאת את המפתח מתחת לשטיח בדיוק כמו שהארי סימס לי. לרגע חשבתי לעצמי שזה עוד לא מאוחר להתחרט, שאני עוד יכולה להסתובב ולברוח. אבל לא. המילים של אלה לא הפסיקו להתנגן בראשי בהילוך חוזר, כל מה שהיא סיפרה לי שהוא עבר.. לקחתי נשימה עמוקה, ופתחתי את הדלת. הבית היה שקט וחשוך. שמעתי מוזיקה בקול חלש יוצאת מלמעלה. עליתי וראיתי אור דלוק בחדרו של הארי, הדלת הייתה פתוחה לחריץ קטנטן. נעמדתי בראש המדרגות, לוקחת שוב נשימה עמוקה. אני הולכת לעשות את זה. אני יכולה. התקרבתי אל הדלת, מושיטה את ידי לפתוח אותה, אבל אז שמעתי צחקוק.. את הצחקוק של אמבר. מה היא עושה פה!? וזה לא הכל.. אחרי הצחקוק.. באה גם.. גניחה?! לא.. הוא לא יכול לעשות לי את זה..
"הארי יש לי שאלה.." שמעתי את קולה של אמבר.
"עכשיו את רוצה לדבר?" הארי שאל אותה בקול מופתע מעט.
"כן. אתה אוהב את טלי?" פי נפער לרווחה. היא באמת שואלת אותו את זה!? כל טיפת היגיון שבי אמרה לי ללכת, לרדת במדרגות ופשוט לצאת, אבל חלק גדול ממני רצה דווקא להישאר ולשמוע מה התשובה שלו.
"אמבר, אין לך עם מי לדבר עכשיו. אני שפוך." הוא ניסה להתחמק?! למה הוא לא עונה לה? אם המערכת יחסים שלהם באמת לא מבוססת על רגשות, למה הוא לא עונה לה? מצאתי את עצמי מתקרבת יותר אל הדלת, מנסה לשמוע ברור יותר.
"נו הארי. אני רוצה לדעת.. אהבת אותה?"
"אני לא יודע, אמבר." הרגשתי את ליבי מתכווץ כה חזק, כאילו מישהו תופס ומוחץ לי אותו..
"מה זאת אומרת לא יודע? או שאתה אוהב או שלא." היא המשיכה להתעקש.
"זה לא שחור או לבן אמבר."
"הארי, זה בסדר. זה רק אני ואתה פה." הייתה שתיקה ארוכה. ואז שמעתי אותה אומרת "תסתכל עלי." ואז הוא נאנח ודיבר, גורם לעולם להיחרב מעליי, גורם לליבי לקרוס באופן מוחלט, גורם לדמעות שוב לעלות בעיניי, גורם לי לחוש מועקה שלא ניתנת לתיאור.
"לא אהבתי אותה.. סתם, זה היה סתם, פשוט ככה." הנחתי את ידיי על פי, מנסה לעצור את יבבות הבכי, רגליי כשלו, ונפלתי על הרצפה, ליד הדלת, חסרת נשימה.. לא.. הוא לא אמר את זה עכשיו.. אני מדמיינת.. זה לא.. הוא.. הוא חייב לאהוב אותי.. הרגשתי את זה ממנו..
"משיכה פיזית נטו?" היא שאלה אותו.
"כן. זה כל מה שזה היה. משיכה פיזית. לא יותר מזה."
"אז טלי הייתה סתם סטוץ בשבילך?"
"כנראה.. זה הרי לא יכל להיות לעולם משהו מעבר.." בנקודה הזו כבר לא יכולתי יותר, קמתי בשארית כוחותיי, ועשיתי את דרכי מטה, סוגרת אחרי את הדלת בשקט, ונכנסתי לאוטו. הנחתי את ידיי וראשי על ההגה, מנסה להתגבר על קוצר הנשימה.. התחלתי להתייפח על ההגה, לבכות על חיי, לבכות על נשמתי שלא ידעה מנוח.. "את כל כך מטומטמת!!!!" צעקתי על עצמי וחבטתי בהגה עם ידיי. "מפגרת! תמימה! נאיבית!" דופקת את ידי על ההגה עם כל מילה. "למה?!?!" צעקתי בשארית כוחותי, מרגישה את גופי שמוט, חסר כוחות.. לא.. בבקשה שזה יהיה סתם חלום רע.. בבקשה.. התנעתי את האוטו, התחלתי לנסוע ללא יעד, לא יודעת לאן פניי מועדות.. ראייתי הייתה מטושטשת מהדמעות, בקושי ראיתי משהו, ולא הפסקתי לבכות.. לא הרגשתי יותר.. אני.. אין לי אוויר.. אני לא יכולה יותר.. אולי אני יעשה לעצמי טובה ופשוט ייפול מצוק?! למה שאני פשוט לא ישים קץ לכל הסבל הזה.. למה אני צריכה את זה.. התנגשות אחת, ואני לא ארגיש יותר כלום.. זה מה שאני רוצה. לא להרגיש יותר כלום, אף פעם.. איך הוא עשה לי את זה? מהרגע שהגעתי הוא לא הפסיק לרדוף אחרי.. אבל.. למה? זה לא הגיוני, זה לא.. למה שהוא ירדוף אחרי ויאמר שהוא אוהב אותי לעזאזל?! למה?! מה הוא ציפה? איך, אלוהים, איך הייתי כל כך טיפשה ונפלתי בפח הזה.. איך..?!
צלצול יצא מהטלפון שלי שהיה על המושב לידי. דין. עצרתי את הרכב בצד, ועניתי.
"ד..דין!" בכיתי, בכיתי כל כך חזק. לא יכולתי לעצור את עצמי, הרגשתי כאילו אני לא שייכת לשום מקום, הרגשתי כל כך דחויה, לא נאהבת.. אבל יש מישהו אחד, יש את דין, הוא אוהב אותי.. הוא נישק אותי..
"טלי?!?! למה את בוכה? הכל בסדר??" הוא הפציץ אותי בשאלות.
"אני.. אני לא בסדר! בא לי למות!! אני רוצה למות.. אני לא רוצה לחיות יותר.. אני לא רוצה לסבול יותר, דין.. פשוט לא.." התייפחתי, הוצאתי את התסכול שלי, את המועקה, אבל זה לא עזר, עדיין הרגשתי איך ליבי מתפרק ומתפורר מרגע לרגע, איך ליבי קורס אל תוך מערכות גופי.. הרגשתי את רוח החיים שלי נעלמת סופית, דועכת לה..
"טלי, אל תדברי ככה בחיים, את שומעת אותי!? בואי אלי הביתה! אני מחכה לך!" הנהנתי בראשי, ורק לאחר כמה שניות הבנתי שאני בטלפון.
"כ..כן. אני.. דין.. אני מרוסקת.."
"אז אני פה לאסוף את השברים.. אני מחכה לך."
רבע שעה מאוחר יותר הגעתי אליו, הוא חיכה בחוץ, בשתיים בלילה הוא יצא וחיכה שאני אגיע. יצאתי ממושב הנהג, ונעלתי את האוטו. כשראיתי אותו, התחלתי להתייפח חזק יותר, הרגשתי פתאום כל כך חסרת אונים.. רצתי אליו בשארית כוחותיי, והוא אימץ אותי לחיבוק מנחם.
"ששש.. זה בסדר. אני פה. אל תבכי." הוא ליטף את ראשי בזמן שהתייפחתי אל תוך חזהו, מרטיבה את הקפוצ'ון שהוא לבש.
"הוא.. הוא מעולם.. מעולם לא אהב אותי.." בכיתי את המילים הללו, לא מאמינה בעצמי שאני אומרת אותן, הוא לא אהב אותי.. הכל היה משחק.. הכל היה שקר.. מאז ומתמיד.. רק שקר..
"בואי ניכנס. קר ואת עם שמלה." הוא הכניס אותי אל ביתו. לא הסתכלתי אפילו על ביתו, לא היה לי ראש לכלום, כל מה שהיה לי בראש היו המילים שלו, 'זה היה סתם', 'זה מעולם לא יכל להיות מעבר לזה..', 'לא אהבתי אותה'… דין הכניס אותי לחדר שינה, כנראה שלו, הושיב אותי על המיטה והתיישב לידי. הוא מחה את דמעותיי מפניי, אך זה לא עזר, דמעות חדשות הרטיבו אותן שוב.
"מה קרה?" הוא שאל בשקט.
"חשבתי שהוא אהב אותי.. אבל.. הוא לא.. הוא מעולם לא אהב אותי.. הייתי אתגר בשבילו כי אמרתי לו לא, זה הכל. הוא.. רק שיחק בי.." תפסתי את ראשי בין ידיי, לא מאמינה למילים שיוצאות מפי, לא מאמינה שהן נכונות.. לא מאמינה שהבחור שאהבתי, שאני אוהבת.. שהבחור שהפיל בי בהתמדה את כל החומות שבניתי, הבחור היחידי שהיה שווה את הכל.. הבחור הזה.. שיחק בי..
"הייתי לא יותר מצעצוע בשבילו.." מצאתי את עצמי אומרת את המילים הללו בקול.
"הוא בן זונה, והוא אידיוט, והוא מניאק. אני נשבע לך שאם הוא היה פה עכשיו הוא היה חוטף ממני כהוגן על מה שהוא גורם לך.. הוא לא שווה אותך. את טובה ממנו פי מיליון!"
"דין.. אני לא מרגישה את הלב שלי.." לחשתי בייאוש, נאנחתי, אני לא מרגישה את הלב.. הוא שבור, לרסיסים..
"אני פה.. אני פה כדי לגרום לך להרגיש שוב.." הוא ליטף את פניי ברוך. הוא פה כדי לגרום לי להרגיש שוב.. להרגיש שוב.. להרגיש.. אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי, כנראה שלא חשבתי.. אבל ברגע שאחרי זה מצאתי את עצמי מרסקת את עצמי עליו, על שפתיו.. הוא היה מופתע, אך לא נשאר אדיש, הוא החזיר לי נשיקה. רציתי להרגיש.. רציתי לגרום לליבי להתאחות.. למנוע ממנו להישבר סופית.. רציתי רק.. להרגיש משהו.. משהו שלא בא.. אני לא מסוגלת להרגיש כלום, ליבי אטם את עצמו.. לשונו נכנסה אל פי, בלי לבקש אישור ממני, היא פשוט נדחפה לשם וריקדה על לשוני.. אני לא מרגישה כלום.. דין התרומם מעט והשעין אותי על גבי כשהוא מעליי, ידיו התחילו לטייל לאורך ירכיי, מעלות מעט את שמלת המיני שלי.. אני לא מרגישה כלום.. ניתקתי את שפתיי ממנו, נואשת לאוויר, ושפתיו עברו אל צווארי. אני לא מרגישה כלום.. הושטתי את ידיי אל הקפוצ'ון שלו, אולי אם אני אראה את גופו.. הוא הבין את הרמז והוריד בתנועה חלקה את החולצה, חושף גוף שרירי ומאומן. לא הרגשתי כלום.. שפתיו נחו על שלי שוב, מרחפות על שפתיי באגרסיביות, אך גם בעדינות.. הוא גישש עם ידיו אל גבי, תופס את הרוכסן של השמלה בידיו, פותח אותה לאט.. לא הרגשתי כלום.. חוץ מבחילה מעצמי. מה אני עושה לעזאל?! הנחתי את ידיי על החזה של דין, מרחיקה אותו ממני מעט. הוא הסתכל עלי, וקם ממני, התיישבתי הנחתי יד אחת על מצחי.
"דין.. אני.. אני מצטערת.. זה לא היה במקום." אמרתי בלחש.
"זה בסדר.." הוא ענה לי, עדיין מתנשף. "אני מבין.. את גם שתויה קצת עדיין אני חושב. בכלל זה כל הרגשות שלך עכשיו מתעצמים.. הכל יראה אחרת מחר בבוקר.." הוא ליטף את פניי.
"מחר בבוקר? זה לא ישנה את העובדה שהוא מעולם לא אהב אותי…" הנדתי בראשי.
"אבל זה ישנה את איך שאת מסתכלת על זה.. וזה ישנה את מה שאת תעשי הלאה." הוא קם מהמיטה והזיז את הכיסוי. הוא הושיט אלי את ידו וקמתי, נכנסתי אל תוך המיטה והוא אחרי. הוא כיסה אותנו, וסימן לי להתקרב אליו. התקרבתי והנחתי את ראשי על החזה שלו והוא כרך את ידיו סביבי..
"ישנתי ככה עם הארי פעם.." נזכרתי בלילה האחרון שלנו לפני שהוא עזב, ושוב דמעות בעיניי.
"תשכחי ממנו. לכי לישון." הוא נישק את ראשי ועצמתי את עיניי. אחרי מה שניראה כמו נצח, אני חושבת שנרדמתי.