הפכים- פרק 11-

עברו עוד שבועיים שאסי לא הגיע לבית הספר. עמיחי הגיע, אבל פחדתי לשאול אותו על אסי. "עמיחי" אמרתי בשקט בדרך חזרה הביתה במכונית שלו. "מה יפה שלי?" הוא שאל. "כבר הרבה זמן לא ראיתי את אסי.. יש מצב שהוא עבר בית ספר?" שאלתי בעדינות. הוא העיף מבט אליי. "הוא.. הוא יחזור עוד מעט, הוא פשוט עסוק באיזה משהו" הוא אמר. "איזה משהו?" שאלתי. "עזבי, עדיף לך לא לדעת" הוא אמר. "אוקיי" אמרתי בחצי חיוך מתאמץ.
אחרי כמה דקות בבית, הייתי חייבת לגלות מה קרה לו. נזכרתי איפה הורדתי אותו פעם אחרונה שנפגשנו, ונסעתי לשם. 'זה כנראה הבית שלו' חשבתי לעצמי כשצעדתי בשביל קצר. דפקתי בדלת, ואחרי כמה שניות היא נפתחה מעצמה. "מה לעזא.." "את מחפשת את אסי?" שמעתי קול קצת צפצפני. הסתכלתי למטה, וראיתי ילד חמוד וקטן. חייכתי. "כן, הוא בבית?" שאלתי. "הוא בטח עם בחורה" הוא אמר בגאווה. "אתה אח שלו?" שאלתי. לפי החם-צוואר והסידור בשיער, וגם משהו בעיניים ובמבט, ידעתי שזה אח שלו. "כן, אבל אני היותר חתיך" הוא אמר בחיוך. צחקתי. "את רוצה לחכות לו?" הוא שאל. "כן" אמרתי בחיוך. מעניין אם אסי היה נראה ככה כשהוא היה קטן.
התיישבתי בספה, והוא התיישב לידי. "את חברה של אסי?" הוא שאל. "לא" אמרתי בחיוך. "אתה.. אתה לבד בבית?" שאלתי, מנסה להחליף נושא. "כן, עוד מעט דוד יוחאי מגיע" הוא אמר. הסתכלתי עליו. "דוד?" שאלתי. הוא הנהן. "הדוד הכי טוב בעולם" הוא אמר בחיוך. חייכתי. "ו.. איפה אמא?" שאלתי בעדינות, מפחדת מהתשובה. "היא הלכה מזמן" הוא אמר. צמרמורת עברה בגופי. עכשיו הכל מתחבר לי.. למה אסי כזה נוקשה וקשוח מבחוץ. הוא שומר על אח שלו, כי אין מישהו אחר שיעשה את זה במקומו. עברו כמה שעות, ואסי עדיין לא הגיע. פתאום שמעתי רעש מהדלת. הרמתי את מבטי מיאיר, אח של אסי, אל עבר הדלת. "אסי?!" שאלתי בבהלה כשראיתי שכל גופו חבול, ויש לו פצע ענקי בכתף. ירו בו. "עופי מכאן" הוא אמר בחוסר כוחות. "מה קרה אסי?" יאיר שאל בפחד. "יאיר, לך לחדר שלך, אני אטפל בו" אמרתי ברוגע, מנסה להרגיע אותו. ואותי. "אסי, מה קרה לך?" שאלתי בלחץ כשראיתי שהפצע לא מפסיק לנטוף דם. "זה לא קשור אלייך.." הוא מלמל. "אסי, אני אעזור לך" אמרתי, והחזקתי אותו. "את גם ככה מסובכת, תעופי מכאן.." הוא מלמל, חצי מעולף. "תשאירי אותי ככה" הוא מלמל. "אסי, זה לא מצחיק" אמרתי, וראיתי שעיניו עצומות, והוא נפל על הרצפה. "אסי!" צרחתי בבכי וניסיתי להרים אותו. "לא לא לא, בבקשה לא" מלמלתי בבכי וניסיתי להעיר אותו. לקחתי את הפלאפון מהכיס שלו והתקשרתי לאמבולנס. "לא אמבולנס.." הוא מלמל. "לא אמבולנס.." הוא מלמל שוב. "תוציאי את הכדור.." הוא מלמל בחוסר כוחות, והשתתק.