מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 17

אני שונאת בתי חולים. אני חושבת שכולם שונאים…. תמיד יש המון בלאגן, אנשים רצים ממקום למקום, רעש מסביב, קולות בכי של אנשים, שמיעת הנשימה האחרונה של בנאדם. אני וליאם כבר לפחות שעה מחכים פה, אף אחד לא מדבר איתנו או מיידע אותנו מה קורה. יש כאן המון בלאגן, אנשים בדיוק כמוני מחפשים מישהו מהמשפחה שלהם שהיה בתאונת המטוס הזאת, מקווים לראות שהוא בסדר.
הרגליים שלי רעדו וכל הזמנו הקליקו על הריצפה במהירות כשישבתי לצד ליאם על הכיסא.
"אלה" ליאם הוציא אותי ממחשבות החרדה שהייתי בהם כשהניח את היד שלו על הרגל שלי שלא הפסיקה לרעוד. נאנחתי בכיבדות כשעצמתי עיניים. "אם נמשיך לשבת כאן זה לא יועיל לכלום" אמרתי ונעמדתי. "אלה–" ליאם אמר והתחיל ללכת אחרי. דחפתי כל מיני אנשים וניסיתי להגיע לכיוון הקבלה, היא הייתי עמוסה והדרך אליה הייתי ארוכה ומלאה באנשים מפוחדים ולחוצים. ליאם ניסה לעצור אותי ולקרוא בשמי אבל התלעמתי והמשכתי לרוץ ולדחוף אנשים כמה שיותר מהר.
"היי! זוזי אחורה, יש עומס ואת מתבקשת לזוז מיד!" המון אנשי הבטחה ניסו לעצור אותי אבל התעלמתי והמשכתי לרוץ.

"מתוקה את צריכה להישאר רגועה ולה–" האישה בקבלה צעקה כנגד הרעש העמוס שהיה מכל האנשים שצעקו מסביב, רוצים קצת הסבר על מה קורה עם המשפחה או החברים שלהם אבל עצרתי אותה באמצע המשפט.

"לא! מספיק! אני מחכה כאן כבר שעות, אני רוצה לדעת מה קורה עם אמא שלי!" צעקתי עליה.
"אלה, מספיק. נחכה עד–" ליאם הגיע אלי מתנשף אבל פשוט התעלמתי. "תשבו לחכות בצד ונחזור אליכם עם תשובה" האישה בקבלה חתכה את ליאם באמצע המשפט. "אמרו לנו את זה כבר שלוש פעמים! את לא מבינה שאני לא יודעת מה קורה ברגעים אלה עם אמא שלי!?" צעקתי עליה כשאנשים המשיכו להיתקל בי כשמיהרו למקומות אחרים. כל האנשים היו מעוצבנים בדיוק כמוני ורובם גם התחילו לצעוק על נשות קבלה שונות. ליאם ניסה לקחת אותי משם ולהרגיע אותי אבל לא נתתי לו. כשהמשכתי להתווכח עם הקבלה, ראיתי שאיש מבחין בי ועוצר את הוויכוח שלנו פתאום.
הוא הסתכל עלי לכמה דקות כשהתחלנו להשתתק והאמת שזה דיי הלחיץ אותי. לפי החלוק עם התג שהוא לבש יכולתי לראות שהוא רופא כאן.
"את מוכנה לבוא איתי בבקשה?" הוא שאל והאמת שבהתחלה פחדתי שרוצים לגרש אותי משם אבל גם ככה שום דבר לא הולך כאן אז כל דבר יהיה עדיף מלשבת ולחכות.
התחלתי ללכת אחריו והרגשתי את ליאם הולך לצידי כשהיד שלו מלטפת לי את הגב. הלב שלי דפק חזק ולא רציתי אפילו לחשוב על מה קורה לאמא שלי עכשיו.

הרופא הוביל אותנו לחדר מקורר, אבל החדר עצמו לא היה מקורר, זה כאילו שבחדר היו מליון חדרים ומתוכם הגיע הקור. הסתכלתי מסביבי בלחץ ולא הבנתי מה קורה.
"אני יכול לדבר איתך לשנייה?" הרופא פנה אל ליאם והוא הנהן לאט לפני שהלך איתו כמה מטרים הצידה. צפיתי בהם מהצד וראיתי שהוא מסביר לליאם משהו וליאם המשיך והמשיך להנהן בהיסוס. אחרי כמה דקות ליאם חזר לכיווני כשהרופא נישאר שם. "מה הוא אמר לך?" שאלתי בשקט לחוצה.
"בואי" ליאם הושיב אותי על המושב שהיה מאחורי והתיישב ליידי. היה שקט לכמה שניות לפני שהוא דיבר. כאילו הוא חשב מה לומר.

"כשהוא הסתכל עלייך קודם, נראת לו טיפה מוכרת… ו… אלה.." הוא שוב היסס ונאנח אבל לא אמרתי מילה.
"יש כמה גופות בתוך החדר שם….. והוא מבקש שתנסי לזהות מאחת מהם את אמא שלך.." ליאם אמר בשקט בצורה מנחמת. הלב שלי הפסיק לדפוק והרגשתי את הראש שלי מסתובב. אין סיכוי שהיא אחת מהם.. אין סיכוי.
"אלה, אני איתך. אל תדאגי. יהיה בסדר". ידעתי שלא יהיה בסדר, או לפחות שהוא לא יודע אם יהיה בסדר או לא. אבל מה שבטוח שהוא באמת איתי, אבל כרגע זה לא מספיק.
אחרי כמה דקות של הלם קמתי לאט והלכתי רועדת אחרי הרופא. ליאם החזיק אותי ואני חושבת שאם הוא לא היה מחזיק אותי הייתי נופלת ישר על הריצפה.

נכנסנו לתוך חדר קפוא והיו לפחות עשר גופות שכובות על מיטה, מכוסות בבד מעליהן. זה עשה לי צמרמורת. לראות כל כך הרבה אנשים מתים במקום אחד, כל העניין הזה של מוות, פשוט כל כך קשה. אולי אנחנו יכולים לגלות מחקרים, להמציא דברים, לבקר במקומות שעוד לא ביקרו בהם. אבל הדבר היחיד שאנחנו לא יכולים עליו הוא מוות. דרך ללא מוצא… אין לך אפשרות להתגבר על זה ואין לך מה לעשות עם זה. כולם מתים בסוף.
"את מוכנה?" הרופא שאל אותי בעדינות. בהיתי בגופות בזמן שהנהנתי ממש באטיות, התפללתי שאמא שלי לא תהיה אחת מהן.

הוא הוביל אותי אל הגופה הראשונה, כולי רעדתי. גם אם זאת אמא שלי וגם אם לא, אף אחד לא רוצה לראות גופה. הוא הסתכל עלי לפני שהרים את הכיסוי ממנה. הלב שלי דפק מהר כשהוא הרים את הכיסוי, אבל זאת לא הייתה היא. זאת הייתה נערה יפה, שיער בצבע זהב חלק, העור שלה בהיר וחיוור. כאב לי כל כך לראות את זה. היא נראתה בת 20+. יש לה עוד כל כך הרבה לחיות.
הנדתי בראשי לאט כ'לא' ורעדתי כולי. הוא החזיר מעליה את הכיסוי ועברנו לגופה הבאה. הרגשתי כאילו שזה היה כמו משחק חולני לגמרי. כמו משהו שהיה אפשר לשים בסרט אימה נוראי.

הוא הרים לאט את הכיסוי השני, וגם למזלי זאת לא הייתה אמא שלי. זאת הייתה אישה מבוגרת, עם שיער קצר שחור. "לא" אמרתי בקור רועד חלש וצרוד כשהמשכנו לכיסוי השלישי. ושוב כשהוא הרים את הכיסוי הלב שלי דפק, זה כאילו הוא היה ממש במתח ובפחד. פחדתי למצוא את אמא שלי. אבל גם בשלישי היא לא מצאה. מוזר שכולן עד עכשיו היו נשים. דילגנו על הרביעי, בגלל שזה היה גבר, ועדיף לי כמה שפחות לראות גופות, ממילא הוא לא יכול להיות אמא שלי אז למה סתם לחטוף עוד חוסר פעימה בלב שלי.
נשמתי עמוק נשמיה שהחזקתי בתוכי הרבה זמן לפני שהוא הרים את הכיסוי החמישי. הלב שלי חטף צריבה ענקית בלב כשראיתי את הפנים שלה, הפנים החיוורות שלה. הנשימות שלי נעצרו והדמעות שלי ירדו. הנהנתי בראש לאט תוך כדי שהתחלתי לבכות חזק. ליאם תפס אותי לפני שנפלתי חזק על הריצפה. החלתי לבכות כל כך חזק. יכולתי לשמוע את הזעקות של עצמי. הלב שלי הפסיק לדפוק. ליאם החזיק אותי חזק ולחש לי כל מיני דברים באוזן. אבל אפילו לא הקשבתי. לא הקשבתי לכלום. הייתי עסוקה בלא להאמין למה שקורה. אין לי אמא. אין לי אבא. למה זה קורה לי? למה הכל קורה לי?.

לא יכולתי להמאין לזה. לא יכולתי להאמין שאמא שלי עזבה אותי, זה לא צודק. זה לא פייר. זה לא מגיע לה. הייתי כל כך שקועה במחשבות ובבכי שלא שמתי לב שליאם סחב אותי למכונית שלו.
הנסיעה הייתה שקטה, אף אחד מאיתנו לא ידע מה לומר. לא יכולתי שלהשלים עם העובדה שאמא שלי מתה, אני עוד שומעת את הקול שלה בראש שלי, מייעצת לי דברים, מציעה לי ללכת לקניות איתה. זמן איכות של אם ובת. ועכשיו פתאום לדעת שאני לא אזכה לדבר איתה יותר לעולם.
הייתי כל כך שקועה במחשבות שלא שמתי לב שליאם כבר חנה בבית שלנו. הוא פתח בשבילי את הדלת וחיכה שאצא, אבל לא מיהר אותי, הוא הבין אותי. "תכנסי, אני אביא את המעילים שלנו ואפגוש אותך בפנים" הוא ניסה לחייך אלי חיוך מנחם. הנהנתי והתחלתי ללכת לכיוון הדלת, כבר היה ממש מאוחר, או מוקדם, 1:30 בלילה אני כמעט בטוחה.

פתחתי את הדלת ועשיתי כמה צעדים כשהבנתי שהאור היה דלוק בכל הבית. הא? הסתכלתי למעלה מהריצפה וראיתי את לואי, הארי, אביה, דניאל, נייל וג'סי כולם עדיין ישבו בסלון בדממה כולם במחשבות של עצמם. לואי היה הראשון שראה אותי והוא נעמד ראשון גורם לכל הראשים להתמקד בי.
ידעתי שנראתי דיי רע. השיער שלי היה מונח למעלה בגולגול מבולגן, העיניים שלי עוד היו מעט אדומות מהבכי ולגוף שלי היו עוד שאריות של רעד ממה שקרה לפני כמה דקות בבית החולים.

"אלה-" לואי התחיל מודאג כשהוא בהה בפנים שלי. הוא צעד קדימה אלי ואני צעדתי אחורה ממנו.
"אל.." לחשתי, לא הייתי במצב רוח להתמודד איתם עכשיו, לא אחרי מה שקרה. "דאגנו לך" הוא אמר נעמד באותו מקום. גילגלתי עיניים והוצאתי צחוק קר מהפה שלי. "ברור. -עכשיו- אתם דואגים לי? מה לגבי שלושת\ארבעת השבועות האחרונים לואי? איפה היית אז כשהייתי צריכה אותך? אז לואי… לא אכפת לך ואל תעשה את עצמך כאילו אכפת לך עכשיו" אמרתי וראיתי כאב חולף לו בעיניים יחד עם חרטה.

"אלה-" גם הארי התחיל ונעמד. הוו לאזעזל, כדאי לא שלא להתחיל איתי עכשיו גם, אני לא במצב רוח לחרא שלו. "לא, אני לא רוצה לשמוע את זה. אני לא רוצה לדעת אם היית מודאג לגבי או לא, לא אכפת לי. הסתדרתי בעצמי. אני לא צריכה אותך עכשיו" אמרתי בקרירות. לאזעזל עם הכל. הכל צריך להאמר עכשיו, להוציא את זה החוצה.
"אתה יודע, אתה לא הייתה היחיד שנפתח אלי באיזה סוג שלא יהיה של המערכת יחסים שהיינו בה. סיפרתי לך על אבא שלי, היית היחיד שסמכתי עליו לבוא איתי, היחיד שבטחתי בו שיעזור לי. ובמקום זה, פשוט סיפרת לכולם מה קרה שם, אפילו שלא רציתי שיידעו. בגלל זה סמכתי עליך,. סיפרתי לך על כמה שלחשוב עליו הרג אותי! למה שאני אספר לך את כל זה אם אני לא סומכת עליך או שאכפת לי ממך?! למה שאני אפתח בפנייך גם אם -אני- רוצה לשבור -לך- את הלב?!" צעקתי עליו.

"ואת," הצבעתי על אביה. "את אם חייבת לדעת, הכריחו את זאיין לנשק אותי. אני לעולם לא אעשה את זה לחברה הכי טובה שלי. הכריחו את זאיין לנשק אותי כדי שאת לא תיפגעי, הכל היה בשבילך. ציפיתי ממך שתהיה לך קצת אמונה בי. היית אחת מהחברות הכי טובות שלי, את מכירה אותי יותר טוב מרוב האנשים ואת עדיין קפצת למסקנות והאמנת ולכל החרא הזה?! אפילו לא דיברת איתי על זה…" היא הסתכלה למטה על כפות הרגליים שלה בבושה ופניתי ישר לדניאל.

"לא, אף פעם לא חשבתי שאת ולואי זה דבר רע. כן, אולי אתם שניכם שטותיים לפעמים אבל זה מה שאני אוהבת בכם. תמיד אביה ואני ציפינו שתהיו ביחד, ואם הייתי חושבת שאתם לא מתאימים – הייתי באה להגיד לך כמו חברה אמיתית. אף פעם לא מאחורי הגב. זוכרת את ההבטחה שהבטחנו אחת לשנייה? אף פעם לא מאוחרי הגב? …..ככה חשבתי". וסוף סוף המבט שלי הגיע לג'סי.

"מה עשיתי לך בכלל אי פעם? העלבתי אותך או משהו? למה את כזאת כלבה? את נהנת להרוס לי את החיים? טוב, ברכותיי, בדיוק השגת את מה שרצית. קחי את החיים שלי, גם ככה לקחת לי כבר את כל מה שהיה לי. אף פעם לא הייתי בסיטואציות גרועות יותר ואני לא מאחלת לאף אחד להרגיש את הכאב שאני מרגישה עכשיו, אפילו לא את, זה עד כמה שזה הורג אותי. לקחת לי את החברים הכי טובים שלי, את הבן היחיד שהביא אותי לרמה של אהבה כזאת. ומישהו שהיה כמו אח בשבילי ואם זה לא מספיק הרגע איבדתי את דמות ההורה היחידה שהייתה לי, וזה קרה כשהיא הייתה בדרך לכאן כדי לעזור לי לעבור את כל החרא שאת הכנסת אותי אליו. החלק הכי גרוע? אני לעולם לא אקבל אותה בחזרה או אוכל להחזיר לה טובה על כל השנים האלה שהיא גידלה אותי כמו שצריך בדיוק כדי שאני לא אאפוך למה שאת היום. אני לעולם לא אוכל להודות לה מספיק על מי שהיא הייתה. אז את מאושרת? החיים שלי הרבה יותר מהרוסים. עכשיו אולי את יכולה להתמקד בפאקינג חיים שלך במקום להרוס את של אחרים!" אמרתי והגוף שלי רתח מכעס.

"אלה" שמעתי את הקול של ליאם והסתובבתי כדי לראות אותו. הוא הסתכל עלי וסוף סוף נשברתי. החומה שבניתי לעצמי נפלה וכל הרגשות שהחזקתי בפנים היכו בי. הוא תפס אותי לפני שמעדתי לריצפה והתחלתי לבכות. החזה שלי התנפח התכווץ במהירות כשניסיתי לתפוס את הנשימות שלי. ליאם החזיק אותי קרוב והרים אותי בזמן שלחש לי דברים מנחמים באוזן.
לא יכולתי לשמוע אותו. במקום זה, כל מה שקרה כל החודש-חודשיים האלה חזר אלי כשנישברתי על הריצפה והתאבלתי על האובדן של הבן אדם שהכח חשוב לי מכולם.