מה אעשה אז
לא ידעתי שהכול יהיה ככה, חשבתי שכל מה שיש לי הישאר במצב טוב.
אף פעם לא הצלחתי להחזיק חזק, בלי לבכות ולתכנן מה לעשות.
איכשהו אני מצליח לעמוד חזק בלי להרגיש שאני עומד להסתתר עם הבכי.
אבל אני מרגיש איך שכל יום שעובר, פשוט מרסק את הכוח שיש לי בפנים.
כל יום שמגיע זה כמו חגורה, חגורה מעור קשה שנופלת על הגב ומשאירה סימן.
השעות שעוברות הם כמו אבנים קטנות, שמכל מכה שלהם מתקפלים ורוצים לצרוח.
כל יום כואב לי, אני לא יודע עם כל מה שיש לי עומד ליפול מבין האצבעות.
אני מנסה לשכוח ולהתגבר אבל אני לא יכול.
כי אכפת לי מהכל. אם לא היה לי אכפת וחשוב לא הייתי מרגיש ככה.
גם אם הייתי רוצה לא הייתי מצליח.
אז אני נשאר אותו דבר כמו שהייתי אתמול, עם התקווה האחרונה שלי.
רוצה שהכול יחזור אלי, אין לי שום דבר בלעדי זה.
אם הכל התרסק, מה אעשה אז ?
זה כל מה שיש לי.
תגובות (4)
כמו נפש אבודה שצריך למצוא שוב- ככה זה הרגיש לי הפעם :/
זה.. זה מאוד עצוב (בשבילי), אני מקווה שאתה תרגיש יותר טוב, שהכל יסתדר…
ושתדע שאתה תמיד מצליח לכתוב את הרגשות שלך בצורה טובה שמסבירה מעולה…
זה שאתה כותב את הרגשות שלך פה זו פריקה מעולה שיכולה לעשות רק טוב.לפי דעתי אתה צריך לעשות סוג של 'לידה מחדש' (ככה לפחות אני קורא לזה)לעצמך.
אתה חייב להסתכל על הדברים החיוביים והשמחים בחיים.אני גיליתי שיש כאלה.ואם אתה נאחז בהם,אין לך סיבה להיות עצוב.
זה שאתה משתף את מה שאתה מרגיש איתנו זו התחלה טובה.הצעד הבא הוא להשתנות.
ולטובה.
ואופק,אפילו אם קללות עוזרות לך לפרוק את מה שאתה מרגיש,תעשה את זה.לא משנה איך אתה פורק את זה,רק שזה לא יפגע באחרים ובעצמך.
מאחל לך רק טוב :)
תודה לשניכם :)
וואי איזה עצוב זה נשמע….אתה כותב יפה…גם אם רק התכוונת לכתוב על הרגשות
גם אם זה קשור לפרוק הכול!
מקווה שיסתדר לך בסוף…ושיהיה רק טוב ((:
חופשה נעימה!