החבר של הבן דוד שלי סיפור עם 1D ! פרק 43!!!!

"שלום." מישהו התיישב לידי, הנהנתי חלושות, ממשיכה להתכתב עם לואי בהודעות.
"מה את עושה כאן לבד?" הוא שאל, "מחכה לחבר שלי." עניתי ביובש.
"הוא שם ידו סביב מותני, הרמתי את מבטי אליו, סוקרת אותו מכף רגל ועד ראש. "מצטערת, אבל אתה לא הטעם שלי." אמרתי, נאנחת. "אבל הטעם שלי בדיוק." הוא אמר וחייך, מצמיד אותי אליו, עיניי נפערו לרווחה.
הוא לא! זה לא הולך לקרות לי שוב!
הזזתי את ידו וקמתי מהספסל. "לאן את הולכת בובה?" הוא שאל וקם אחרי. גלגלתי את עיניי והתחלתי ללכת, לא היה לי מושג לאן, אני לא מכירה את החלק הזה של לונדון.
זה החלק המערבי, אני גרה בדרומי. במהרה הרגשתי את ידיו אחוזות במותניי ומונעות ממני ללכת. "תעזוב אותי." סיננתי, "ועם לא?" הוא לחש לאוזני, באופק ראיתי שלוש ניידות משטרה מתקרבות במהירות. האיש התחיל לחבק אותי, השתחררתי מאחיזתו בכוח והתחלתי לרוץ, נכון אני על עקבים, אבל אני עדיין רצה מהר, ראיתי אותו רץ מאחורי ואחרינו הניידות, מאיצות את המהירות יותר ויותר עד שהן מגיעות לקצב של אותו האיש. "מאי!" שמעתי את קולו של הארי, אבל לא היה לי זמן אפילו לסובב את ראשי, הרגשתי איך רגלי סוף סוף נזכרות את כל האימוני מעודדות שהיו לי.
הגברתי את רציתי עד הסוף. הרגשתי איך האוויר דולף מגופי ונשאב שוב פנימה בחולשה.
גופי מתחמם והאדרנלין עולה עד מאה אחוזים.
הרגשתי כאילו זרקו אותי לתוך הר געש פועל, "בואי הנה!" קולו של האיש הקרוב הדהד באוזניי, הדבר היחידי שהיה בראשי זה –לברוח, לרוץ, אסור להיכנע!
מצאתי את עצמי רצה בין רחובות לונדון ללא כל עניין אני.
לאחר כשעה שרצתי ואחרי אותו האיש כאשר מתוך שלושים הנידות רק חמש הצליחו להדביק את כל הפניות החדות שעשיתי.
נקלעתי לסמטה חשוכה, מבוא סתום. –אין מוצא.
התחלתי ללכת אחורה, נסוגה, עם כל צעד שלו אני צעדתי שתיים, שמעתי דלות נטרקות ומיד הופיעו מאוחרי האיש עשרים שוטרים חמושים והארי.
שנראה מוטרף בדעתו להגיע אלי. האיש הסתובב, רואה את השוטרים ושערו הסמייר כאילו זה עתה שפכו עליו דלי מלא מי קרח.
התנשפויות שלי הואטו, גרוני היבש צרח מכאבים, האוויר מילא מהר מדי וקצת מדי את ראותי בכל צעד שרצתי. "אל תדאגי, אני עוד אצליח להיכנס לך…" הוא אמר לי והתחמק במהירות מהשוטרים. "מי זה?!" אחד מהם שאל, "אני לא יודעת." קולי נשמע בטוח הרבה יותר משהרגשתי. "פדופיל, זה בטוח…" מלמלתי אך בכל זאת בגלל ההד נראה שכולם שמעו זאת. עיניי לא נסגרו אפילו למצמוץ זהיר. "אני חייב לשאול, איפה למדת לרוץ ככה?" שאל אחר, "אני מעודדת, ראש המעודדת יותר נכון…" אמרתי. "טוב, הרשמת אותי שהצלחת לרוץ כל כך מהר במשך זמן ממושך." הוא אמר, הנהנתי קלות ומבלי ששמתי לב כבר הייתי בין זרועותיו החמות של הארי שלא הפסיק לחבק אותי, זרועותיו עטפו אותי, "עם כך גברת הורן, אני שמח שמצאנו אותך." השוטר אמר וישר את כובעו השחר, הוא חייך אלינו והנהן לעבר הארי שלא שם לב לדבר מלבד כך שהוא מחץ אותי והסניף את שערי. "את לא עושה לי את זה שוב." הוא אמר. "אני כל כך מצטער מאי! לא הייתי צריך לצעוק עליך!" הוא אמר בלחץ. "זה לא זה שצעקת," אמרתי לאחר כמה דקות של שקט, המשטרה כבר הלכה ואני והארי עשינו את דרכנו לתחנת מוניות. "זה היה זה שכשאני עצבנית אני חייבת להתרחק מהכל." אמרתי. הסתכלתי עליו וראיתי שמבטו לא זז ממני במשך כל עשר הדקות שבהן הלכנו. "אז…למה ברחת?" הוא שאל שוב, "כי אני לא יכולה להירגע כשיש סביבי אנשים, אני לא אירגע עם ינסו להרגיע אותי, רק כשאני אהיה לבד אני אצליח." מלמלתי. "אני מבין…" הוא אמר, יותר לעצמו מאשר אלי. "איך הרגל שלך?" שאלתי, מסתכלת על רגלו החבושה. "כואבת אבל אני לא מתייחס לזה, אני מעדיף להיות איתך." הוא לחש לאוזניי ונשק לצווארי.

"אני רוצה לחזור לניו יורק.." אמרתי בעודנו נכנסים למונית, "המזוודות שלנו כבר על המטוס, אנחנו נוסעים ישר לשדה התעופה." הוא אמר, "באמת?" שאלתי בהפתעה. הוא הנהן ונשק לראשי.

עלינו למטוס, התיישבתי לצידו של הארי בעוד הוא מזמין לנו משהו לאכול במטוס. נאנחתי והבטתי דרך החלון אל לונדון, "הכל בסדר אהובתי?" הוא שאל, שם את ידיו על ירכיי, "כן, פשוט…סתם, חבל שזה נגמר ככה." אמרתי, מפנה אליו את ראשי. "ועם זה יגמר ככה?" הוא שאל והצמיד את שפתינו, פתחתי סדק בין שפתיי, נותנת ללשונו להחליק על שלי וללטף אותה, הרגשתי איך ידיו מרימות אותי ורחש הדלת הנעלת מגיע אלי.
היינו במטוס פרטי, כך שלא היה איש מלבדיינו בפנים. ידיו ליטפו את תלתליו וידיו מגששות מתחת לחולצתי אחר סוגר החזייה.
-יאללה בלגן?