תליון הנשמות פרק ג׳. תגיבו :*

 
קריסטל צפתה בשמי הלילה השחורים מן החלון עטור הסורגים. 
'מוזר…' חשבה, כמעט כל הכוכבים נעלמו בשמיים, היא האזינה באומללות לקולות השמחה בחוץ. עינייה החומות התמלאו בעצב, שקיות החלו לבצבצץ מתחת לעינייה, משאירות רושם שהיא לא ישנה כבר הרבה מאוד זמן. היא התיקה את עינייה מן החלון אבל לאחר שנייה החזירה אותם כששמה לב למשהו מוזר שהתרחש.
היא לא ידעה מה קורה בדיוק, היא שמה לב למערבולת כתוצאה מזרמי אוויר, היא התבוננה בריכוז בחור השחור שנפער בשמיים, דברים כסופים יצאו ממנו, לפתע קול רעם נשמע ולאחר מכן הופיע ברק אשר האיר לשנייה את הפינה האפלולית שבה שהתה.
"זה מתחיל…" מילמלה לעצמה, היא הרגישה אשמה.

אדריאנה הביטה בזעם בקרקע שהייתה קרובה לפנייה, היא שמה לב שהבחור עצר לרגע,
"למה עצרת?" הוא לא ענה לה. ארת'ור הביט בשמי הלילה השחורים שכרגע לא היה ניתן להבחין בשום כוכב מאיר אלא במערבולת ובחור שחור גדול שדברים כסופים יצאו ממנו. הוא הוריד אותה בזהירות ממנו,
"מה גרם לך להיות כל כך מתחשב?" שאלה בציניות, מסדרת את מעיל הברדס שהסתיר את שמלתה.
"הביטי…" היא התבוננה בו ראתה שעיניו מתבוננות בשמי הלילה, היא הרימה את מבטה מעלה.
"מהו הדבר הזה?" שאלה.
"איני יודע." השיב. 
אדריאנה פלטה צרחה מפיה, משהו כסוף ירה בקרקע, ממש לידה.
"את בסדר?" ארת'ור אחז בכתיפיה,
"מה זה היה?" שאלה, עינייה הירוקות התבוננו בו בחרדה.
"אין לי טיפת מושג, אבל מה שאני כן יודע זה שצריך לחזור לארמון מהר!" הפעם היא לא התנגדה לו, הוא אחז בידה ושניהם רצו בין הסמטאות והרחובות הצרים.

"וזהו חברתי השיא הגדול ביותר בעולם הזיופים!" צחק כריסטיאן, מביט מן הספסל שעליו ישב בחברתו שישבה על השולחן, רגליה תלויות באוויר, שניהם הביטו באדם זקן שישב לידם משיר בקול גדול את 'העלה הזהוב'.
"הוא נחשב זמיר לעומתך." צחקה מריה, לפתע שמעו קולות בהלה, הן התבוננו במתרחש, אנשים נשים וטף רצו בכל מקום, בורחים.
"מה קרה?" שאלה מריה את כריסטיאן בחשש, הוא הביט בשמיי הלילה לופת את זרועה גורר אותה אחריו, היא הביטה אחורנית בבלבול, ברק כסוף ירה במקום בו ישבה קודם, חוצה את שולחן העץ לשניים, מפיל את כל תכולתו ארצה.
"שישרוף אותי האל מה בשם כל השדים זה היה?!" אנשים נסו על נפשם, הם נתקלו חזית בכמה אנשים. כריסטיאן נעצר מביט הנה והנה,
"אחריי." היא הייתה זו שעכשיו לפתה את זרועו.
"חכי!" פקד, הוא השתחרר מאחיזתה, היא הסתובבה,
"לאן אתה הולך, אנחנו מוכרחים למצוא מחסה!" היא רצה אחריו.

סאם ניסה להתרומם אך כל גופו בער מכאב,לא הייתה לו שליטה על שום איבר בגופו. הוא היה מוטל על הריצפה,ידיו אחזו בכיסא עץ. הוא הרגיש שמישהו אוחז בו, שם את ידו מעל כתפיו, הוא לא הצליח לאגור כוח בשביל לפקוח את עיניו.
"עזרי לי!" אמר כריסטיאן, קולו חדר דרך אוזניו של סאם כמו צעקה, למרות שכריסטיאן כלל לא הרים את קולו, הוא רצה לצעוק שיפסיקו לדבר בקול רם!, הוא חש סחרחורת ומעד אך דמות שנייה עטפה את ידו השמאלית סביבה. הוא נתן לשתי הדמיות להוליך אותו.
סאם הקשה על מריה וכריסטיאן את הדרך, גופו החטוב והחסון העיק על עורפיהם וכתפיהם, הם אחזו בו בגב כפוף, מנסים ככל שאפשר להאיץ את קצב הליכתם.

מריה לבשה פרצוף חמוץ, כריסטיאן לא הסיר את מבטו מן הדרך,
"לאן אנו הולכים?" שאלה.
"לכאן לכאן!" הם שמעו את אנשי המלך צועקים, מפנים את אצבעותיהם לעבר הטירה שהתנשאה לגובה מעבר לנהר. הטירה ששימשה כאזור לינה ואימון לאבירים ולשומרי הממלכה.

"מה עוללת מכשפה!" קריסטל הרימה את מבטה וראתה כמה גברים לבושי פלדה אוחזים בלפידים מתקדמים לעברה, הקריאה נפלטה מפיו של איירון שלא לבש קסדה על ראשו. היא הסירה את מבטה מהם, מיישרת מבט אל קיר הלבנים שניצב ממול המזרן המרופט שעליו ישבה, מחבקת את רגליה בין ידיה.
"עני לי!" צעק, אוחז בסורגי התא.
"אמרתי לכם שזה מה שיקרה." ענתה ביובש, בלי להביט בהם.
"מה בשם זאטאנוס קורה כאן?!"
"פנו את הדרך!" המלך קרא, הגברים זזו לצדדים, קריסטל כעט התבוננה במלך.
"אדוני המלך, המכשפה הזאת עוללה את כל זה! בת ארקליון מתועבת! הי-
"שקט!" צרח המלך, הוא עיסה את רקותיו, איירון שקט. המלך התקרב לתא המאסר, מביט בעיניה החומות של קריסטל בשאלה…
"הנבואה התממשה, תליון הנשמות נגנב." אמרה בשקט, מביטה בשמיי הלילה מן החלון הקטן.
"אין זה ייתכן!" קרא איירון אך מייד נאלם דום כשהמלך השליח בו מבט יוקד.
המלך מחה את זיעת ראשו,
"ובכן מה עלינו לעשות?" שאל.
"אין ביכולתינו לשנות את הנעשה."
"לא ייתכן! אנא אמרי מה ביכולתינו לעשות!" התחנן המלך.
"עם כל נבואת חורבן באה נבואת נחמה…" הירהרה,
"ובכן?"
"אינני נביאה, אני רק נערה פשוטה…"
"צריך להסיר מצווארה את השרשרת!" אמר איירון, המלך צפה בו, נותן לו את רשות הדיבור. איירון התקדם גם הוא לעבר התא,
"השרשרת הזאת, היא תהפוך אותה לזקנה…בדיוק כמו שקרה בפעם הקודמת. כשאחזתי בשרשרת הרגשתי כוחות טומאה רבים, הצלחתי לשמוע רוחות לוחשות לי!" הוא הביט בשרשרת שענדה, אש השתקפה מבין זוג עיניו בצבע חום דבש. קריסטל בהתה במלך ובאיירון בבעטה, היא העבירה יד על השרשרת שלה ועל הצלקות שעיטרו את צווארה, צלקות שנגרמו עקב השרשרת הלוהטת בעת שענדה אותה בחזרה לאחר שהוסרה ממנה.
"אעשה זאת, אסיר את השרשרת!- הגברים נאנחו לרווחה,
"אבל בתנאי שתשחררו אותי לאחר מכן!" המלך היהנן, אך בליבו הסתיר את כוונתו האחרת.
קריסטל השפילה את עינייה, מתירה את השרשרת בידיים עדינות ורועדות, השרשרת נשמטה על הריצפה אור קרן ממנה ומקריסטל, מסנוור את הגברים.

"מי אלה?" פלטה אדריאנה, ארת'ור מיהר להניח את כף ידו על פיה, וסימן בידו האחרת שהם צריכים לשמור על שקט. הם ישבו צמוד בין אבנים גדולות, מתבוננים בדריכות בשלושת גברים עטויי ברדס ובבחורה ששיערה הלבן השתלשל על גבה, הם צעדו במהירות בסמוך אליהם, לידם סוס שחור גדול. אדריאנה הרגישה שלא בנוח, היא הייתה קרובה, קרובה מידיי לגבר הזר, שאפה את ריחו.
היא נשמה בכבדות, נשימתה מלטפת את כף ידו המצולקת.

"חכי כאן." פקד ארת'ור הוא קם בזיהרות שלא לעשות רעש וצעד על קצות האצבעות. הוא הצליח להתבונן בארבעת הדמיות טוב יותר, הוא הסיט בכף ידו כמה ענפים דקים בשביל שיוכל לראות.

"שמעתי משהו!" אמרה מינדי.
"את מדמיינת מירנדה, עלינו למהר!" אמר רומן אך זאת לא הקשיבה, החלה לחפש את מקור הרעש.

"אמרתי לך לחכות שם!" סינן ארת'ור לאדריאנה מבין שיניו, היא לא הייתה מספיק זהירה ועשתה רעש כאשר דרכה על כמה ענפים יבשים. היא לא הספיקה להשיב, היא נאלמה דום מתבוננת בדמות מעליהן, ארת'ור סובב את ראשו.
"ובכן, תראו מי מצוטטים לנו." נערה בעלת שיער צהוב נוטה ללבן התבוננה בהם, לובשת חיוך ערמומי. היא שמה ידיה על מותניה, מתבוננת בהם, היא לבשה שמלה שחורה וחושפנית אשר הייתה גורמת לאימה להחוויר, צבעה השחור היה כה מנוגד לעורה הלבן.
אדריאנה וארת'ור יצאו ממחבואם,
"אני נסיכת טרבולינה מצווה עליך להגיד את שמך ומה מעשיך כאן!" אמרה אדריאנה בגב זקוף אך הייתה נמוכה ממינדי.
מינדי פלטה צחוק מצמרר,
"אני אגיד לך מה…- היא הביטה בה בריכוז, היא נראתה מפחידה בשעה שפתחה את עינייה התכולות, היא חייכה בשעשוע. 
אדריאנה תפסה בידיה את ראשה פולטת זעקת כאב, ארת'ור מיהר להחזיק אותה לפני שהוטחה ארצה,
"מה עשית?! חדלי!" זעק… שלושת הגברים והסוס השחור התקדמו לעבריהם,
"אין לנו זמן למשחקים אדון האופל מחכה!" אמר רומן, חיוכה של מינדי נמוג, היא התיקה את עיניה בחוסר רצון מאדריאנה. הם נעלמו בין הצללים.
ארת'ור החזיק בגופה של אדריאנה עורה קדח מחום,
"נסיכה! גברתי!" ארת'ור תילתל את גופה, אך עינייה של אדריאנה לא נפקחו, הוא שם את ידו על חזה וכשהרגיש בליבה הפועם נשם לרווחה, הוא הרים אותה בשתי ידיו ונשא אותה לעבר הארמון.

המלך הביט בבעתה בזקנה שצחקה כמי שדעתה נשתבשה.
"בבקשה הגידי לנו את אשר את יודעת." אמר המלך בקול יציב, הזקנה התקדמה אל עבר המלך אוחזת בידייה את הסורגים, המלך לא נסג לאחור.
"האם יש לנו סיכויי, מה את רואה?" אישונה של הזקנה החלו לרקד.
"אדון האופל כועס! זועם!…- הגברים הביטו בה בסקרנות,
"המשימה כשלה התליון נופץ לרסיסים! הנשמות האבודות תלויות בין העולם הזה למימד אחר! עדיין יש עוד סיכויי! יש עוד סיכויי!" היא התיישבה על המזרן ורעדה, 
"איזה סיכויי?"
"ישנה נבואה…הסוס, השועל, התנשמת והתנין כולם בכוחם להושיע את כולנו ולהביא גאולה לעולם! רק אם ייגסו את כוחם ויהיו כאחד יוכלו לנצח את אדון האופל ולגאול את הדרקון מהשאול והתופת! עליהם למצוא את כל רסיסי הנשמות ולאחדם לפני שהאנשים מהצד האחר ישיגו אותם! עלינו למהר לפני שכולנו נצלול לאבדון!"
"מי אלו השועל התנשמת הסוס והתנין?" שאל איירון, כתשובה הזקנה החלה לצחוק שוב, מעבירה בעורם צמרמורת.
"אלו שהגורל יחבקם." הם הביטו אחד בשני בבלבול.
"טוב זה מספיק!- אמר המלך,
"עכשיו!" קרא המלך, הסוהר הכניס את המפתח למנעול דלת הסורגיים, השומרים עטו על הזקנה, איירון החזיק בשרשרת הלוהטת וענד אותה לצווארה בחזרה, אור מסנוור הפיל את כולם, הם יצאו מן התא לאחר שהאור שקט הן הביטו בנערה הרועדת, הסוהר נעל את הדלת. 
קריסטל הרימה את עינייה,
"מה אתה עושה?" היא התקדמה לעבר הדלת, עורה מזיע בלי סוף.
"הבטחת לשחרר אותי!"
"תנעל! היא יותר מידי מסוכנת." פקד המלך על הסוהר.
"בני בליעל חיזרו! הבטחת! הבטחת!" היא צרחה, דמעות כיסו את פניה, רועדת בלי סוף. אך הגברים התרחקו.
"פתח לי את הדלת!" ציוותה על הסוהר, שישב על שרפרף באותה צורה כמו ביום הראשון שהובאה לכאן.
"תן לי ללכת! אנא ממך!" הוא לא הביט בה, היא צרחה וזעקה אך לאף אחד לא היה איכפת, לא באמת.