כך פגשתי את הארי סטיילס- עונה 2 פרק 14

-נקודת המבט של טלי-
השעה הייתה כבר 12 וחצי בלילה ועדיין נשארו עוד כמה מהחברים של הבנים. אמבר והארי הלכו לא מזמן, יותר נכון אמבר הלכה והארי נסחב אחריה שיכור מת. גם דין היה שיכור, ישבנו על הספה בסלון, ודין נרדם לי על הכתף. כבר לא היה לי חשק לכלום פתאום. הרגשתי כאילו כל הרוח יצאה לי מהמפרשים, צער תקף אותי פתאום, אני לא יודעת למה.. אפילו השיר האהוב עלי שהתנגן כעט לא עודד אותי. הסתכלתי על לואי ואלה, מחובקים, רוקדים.. כל כך קינאתי בה.. כן, כן, אני מקנאה בחברה שלי. לא מתוך רוע, אני מאושרת מזה שהיא מאושרת, אני מקנאה בזה, מקנאה באושר שלה.. נאנחתי ועצמתי את עיניי, השענתי את ראשי אחורנית, מניחה אותו על גב הספה. הרגשתי פתאום את כל הכאב.. זיכרונות רצו במוחי פתאום.. יכול להיות שזה בגלל האלכוהול? אבל אומרים שאלכוהול עוזר לשכוח.. איך זה שלי הוא רק הזכיר?! אולי לא שתיתי מספיק כדי לשכוח? הרגשתי פתאום את דין מרים את ראשו מכתפי, מסתכל סביבו ואז פוגש את מבטי. הוא חייך אלי חיוך עייף, ואני חייבת להודות שהחיוך שלו עודד אותי איכשהו. היום הוא הצליח להשכיח ממני הכול.. הצליח לגרום לי להתרכז לשם שינוי ולא לנדוד במחשבות. אני צריכה אחד כמו דין.. אחד שבאמת מתייחס אלי, שבאמת דואג לי ונמצא שם בשבילי..
"ניראה לי שהגיע הזמן ללכת.." הוא מלמל, עדיין מתוך שינה אני חושבת.
"אני אשאר פה, לעזור להם לסדר.." הוא קם וקמתי אחריו. הוא חייך אלי חיוך מתוק.
"את מקסימה. תלווי אותי החוצה?" הוא אימץ אותי לחיבוק, הנהנתי בראשי וחיבקתי אותו חזרה, כורכת את ידיי סביב מותניו. הוא היה כל כך חם.. הוא לבש את המעיל שלו ליד הדלת, ואני את שלי, ויצאנו החוצה. ראיתי אותו מוציא את מפתחות הרכב שלו מהכיס.
"מה ניראה לך שאתה עושה?" שאלתי מופתעת.
"נוסע הביתה?" הוא ניראה מבולבל.
"ממש לא דין. אתה בקושי פוקח את העיניים, אין מצב שאני נותנת לך לנהוג ככה!" חטפתי לו את המפתחות מהיד.
"אוי טלי.. אני נהגתי במצבים גרועים מאלו.." הוא ניסה להושיט יד למפתח, אך לקחתי את ידי אחורה, מרחיקה את המפתחות ממנו.
"עוד יותר גרוע! אני מזמינה לך מונית! אני אקפיץ לך את הרכב מחר בבוקר." קבעתי.
"לא.. מה פתאום. אני בסדר, באמת.. תראי איך אני הולך ישר.." הוא פרס את ידיו לצדדים והתחיל ללכת. הוא עשה בדיוק 3 צעדים ישרים לפני שהוא כמעט נפל על הבטון. לא יכולתי לעצור את עצמי מלצחוק, והוא הסתובב אלי, צוחק גם.
"ברור.. ישר כמו סרגל.." הוצאתי את הטלפון שלי והזמנתי לו מונית. התיישבנו על המדרגות שבכניסה לבית, מחכים למונית שתגיע.
"אז מה, טלי.. נהנית היום?" הוא שאל אחרי כמה שניות של שתיקה.
"כן. מאוד.. תודה.." חייכתי אליו.
"על מה?"
"על שהיית פה בשבילי.. זה לא מובן מאליו. אני מכירה אותך בסך הכול מיום רביעי, והיית לי לחבר קרוב מהרגע הראשון.." לא הסתכלתי עליו, אבל הרגשתי אותו נועץ בי מבטים.
"זה לא כזה קשה להיות בסביבתך את יודעת.. את מדהימה.. הדהמת אותי מהרגע הראשון שראיתי אותך במשרד.." הוא הודה. אני לא בטוחה אם זה הוא מדבר, או האלכוהול.. מה שכן, זה החמיא לי.
לא אמרתי כלום, לא ידעתי מה להגיד. הרגשתי את זרועו נכרכת מסביב לכתפיי, והוא קירב אותי עוד יותר אליו. הנחתי את ראשי על הכתף שלו, והוא נישק לי את הראש.
"מה הסיפור שלך עם הארי?" הוא שאל פתאום, הרגשתי את גופי קופא במקומו, וזה לא היה מהקור.
"למה אתה חושב שיש לי סיפור עם הארי?" בחנתי את הבעתו במבטי.
"טלי, אני מכור לרכילויות.. ואת כיסית את כל הרכילויות לפני שנה וחצי.. חוץ מזה, אנחנו יודעים הכל על מי שאנחנו רוצים להעסיק.." הוא חייך אלי.
"אם ככה אז אתה כבר יודע." התרחקתי ממנו. זה עיצבן אותי, אני לא צריכה להיזכר כאחת מהחברות של הארי סטיילס!
"אני רק יודע שהייתם יחד. אני לא יודע למה נפרדתם.."
"זה לא עניינך." פלטתי בכעס.
"מצטער, לא רציתי לחטט. פשוט אני רואה איך שמחת החיים שלך נשאבת ממך כל פעם שאת לידו.. חבל שאת נותנת לו להשפיע עליך ככה."
"זה לא כזה קל לשלוט בזה.." מלמלתי לעצמי והשפלתי את מבטי. הינה שוב תחושת המועקה הזו על הלב.. שוב הצער הזה שמכרסם בי ואוכל אותי מבפנים.. הרגשתי את ידו של דין על פניי, הוא הפנה את ראשי להביט בו.
"מגיע לך יותר.." הוא אמר ולא יכולתי להזיז את עיניי מעיניו שהסתכלו עלי וחדרו אל נשמתי. הוא התחיל לרכון אלי, מצמצם את הפער בין פנינו. עצמתי את עיניי, לקחתי נשימה עמוקה, ושנייה לאחר מכן הרגשתי את שפתיו על שלי. הוא נישק אותי בעדינות, באיטיות, כאילו הוא סופג אליו כל מגע בין שפתינו, צורב אותו במוחו. הרגשתי איך שפתיו מפשקות את שפתיי, איך ידיו לופתות את פניי.. הרגשתי את לשונו, נדחקת אל שפתיי, מבקשת אישור להיכנס, אך בדיוק באותה שנייה נשמעה צפירה של רכב, המונית הגיעה.. ניתקתי את שפתיי ממנו, משעינה את מצחי על שלו.
"דין.. א..אני.." לא ידעתי מה לומר.
"ששש.. את לא צריכה להגיד כלום. נדבר מחר." הוא נשק למצחי וקם, הלך אל המונית וראיתי אותו נוסע. מה לעזאזל!?..

נכנסתי אל הבית, עדיין המומה ממה שקרה עכשיו. התקרבתי אל דין, נכון, הרגשתי טוב איתו, אבל הנשיקה הזו עכשיו.. היא הבהירה לי משהו שניסיתי להתחמק ממנו.. משהו שסירבתי להכיר בו.
אלה כנראה קראה את ההבעה על פניי, כי ברגע שנכנסתי, היא הגיעה אלי.
"מה יש לך?" היא שאלה בדאגה. הבטתי בה, עיניי נוצצות מעט. משכתי בכתפיי, והנדתי בראשי, אני לא יודעת מה יש לי.. היא לקחה את ידי והובילה אותי למעלה, אל אחד החדרים. "טלי, דברי אלי.. מה קרה? למה הפנים של התשעה באב?" עוד לפני שפתחתי את פי לדבר, הדמעות זלגו להן מעצמן, מותירות שבילים רטובים על פניי. אלה חיבקה אותי ישר, מה שעשה את זה יותר גרוע, כי ברגע שהרגשתי את ידיה המנחמות סביבי, התחלתי לבכות. בהחלט האלכוהול גרם לי לאבד שליטה על עצמי. "טלי!! מה קרה?!" היא ליטפה את ראשי, ואימצה אותי חזק בחיבוקה.
"התנשקתי עם דין." סיכמתי בשלוש מילים פשוטות, שלוש מילים שגרמו לי ברגע אחד להגיע לתובנה שניסיתי כל כך לא להגיע אליה, לתובנה שבאופן מודע סירבתי להגיע אליה, למרות שתמיד ידעתי שהיא שם, איפושהו עמוק בתוך המוח, מחכה לרגע הנכון לפרוץ קדימה, לפרוץ החוצה.
"הצטרפתת עם דין!?" היא שאלה המומה, והביטה בי.
"לא.. נשיקה רגילה.." אמרתי בלי להחזיר לה מבט והלכתי להתיישב על המיטה, הורדתי את נעלי העקב והתיישבתי בישיבה מזרחית, שמה כרית בין רגלי.
"ומה הרגשת?" היא שאלה ועקבה אחרי, מתיישבת לידי. זאת הייתה שאלת המיליון.. מה הרגשתי.. לקח לי כמה שניות להתאפס על עצמי.. להבין מה בדיוק הרגשתי.. להבין את מה שלא רציתי להבין..
"כלום." אמרתי לבסוף, והסתכלתי על אלה בעיניים דומעות. "לא הרגשתי כלום.. חשבתי שאני מתחילה להרגיש אליו משהו, פאק, קיוויתי שאני מתחילה להרגיש אליו משו.. אבל לא.. לא הרגשתי כלום.." ליבי התכווץ, הרגשתי איך האוויר מתנקז מראותיי, מותיר אותי ללא נשימה באפי, הרמתי את ידיי וכיסיתי את פניי, משחררת יבבת בכי, אני חייבת לשחרר את זה מעליי, אני לא יכולה יותר עם כל המועקה הזו.. אני לא יכולה יותר..
"זה בסדר להגיד את זה, יפה שלי.." אלה אמרה לי פתאום, כאילו היא קוראת את מחשבותיי. הבטתי בה שוב, הנדתי בראשי לשלילה, אני לא מסוגלת.. להגיד את זה בקול זה אומר לתת לזה אישור סופי שזה נכון.. "זה בסדר. תגידי את זה.." היא מחתה את דמעותיי בידיה. נאנחתי עמוקות..
"אלה.. אני.. אני עדיין אוהבת אותו.." אמרתי את זה.. אמרתי את זה והתחלתי להתייפח, קוברת את ראשי בברכיה של אלה. "אני כל כך אוהבת אותו, אלה.. אני לא יכולה יותר.. כואב לי.. כואב לי הכל.. אני לא מתפקדת, אני לא מצליחה לחשוב על כלום, אני.. אני פשוט אוהבת אותו, יותר מכל דבר אחר.." בכיתי את נשמתי, אמרתי את זה, שחררתי את זה מעל ליבי.. אני אוהבת אותו.. לא משנה כמה אני יתנגד לזה, לא משנה כמה אני יגיד שזה לא נכון, לא משנה מה המוח שלי מנסה להגיד לי, הלב לא מקשיב.. הלב שלי כבר לא שייך לי, הלב שלי שייך להארי.. הוא שייך לו מהרגע הראשון שראיתי את תלתליו נשפכים לצידי פניו כשהוא העיר אותי בחדר מנוחה שלהם לפני שנה וחצי.. הייתי שלו מאותו רגע, ולא משנה מה עבר בדרך, הלב שלי אף פעם לא חזר להיות בבעלותי.. הוא לקח בעלות על ליבי, ואף אחד אחר לא יתפוס את מקומו של הארי.
"טלי.. אני הייתי פה איתו תמיד. מהרגע שעזבנו עד עכשיו. בטיסה, הוא לא דיבר. במשך חמש שעות של טיסה הוא פשוט בהה מהחלון, לא מדבר, לא אוכל, לא ישן, לא קם לשירותים.. כלום. הוא נהיה פסל. הפעמים היחידות בהן הוא תקשר, היו לפני שהוא דיבר איתך- כי הוא התלהב שהוא הולך לדבר איתך סוף סוף, ואחרי שהוא דיבר איתך.. כל שאר הזמן, הוא היה פשוט.. כבוי. אין לי מילה אחרת לתאר את זה.." לא הסתכלתי עליה שהיא סיפרה לי את זה. ראשי עדיין היה טמון בברכיה. הפסקתי את ההתייפחות, כדי לשמוע טוב יותר, דמעות עדיין בעיניי. "בחודש לפני מה שקרה, הוא לא תפקד. הוא פשוט התפורר.. כלום לא עניין אותו יותר. הוא ירד במשקל כי הוא לא היה אוכל, הוא היה מעמיס על עצמו פרויקטים, עוזר לכל מי שהיה צריך או לא צריך.. העיקר להעסיק את עצמו, ולא לחשוב על זה שהוא לא איתך. הוא לקח את זה קשה. ואז באותו יום שזה קרה, הוא רב עם לואי, והיו להם וויכוחים בהקלטות, והכל בא עליו בבום. והוא עשה טעות. אבל טלי, אני ידעתי וגם את ידעת, שזה יקרה מתישהו. את בעצמך אמרתי לי באחת השיחות שלנו שאת יודעת שזה יקרה מתישהו, כי הוא גבר ויש לו צרכים." זאת פעם ראשונה ששמעתי את זה, ששמעתי את מה שהוא עבר.. חשבתי שרק לי היה קשה.. חשבתי שאני המסכנה שיושבת ומחכה לשיחות ממנו כל הזמן. לא חשבתי על מה שהוא עובר.. הייתי בטוחה שהוא נהנה לו כל הזמן בהופעות ובמועדונים.
"זה שציפיתי לזה, זה לא אומר שזה לא כואב. זה לא אומר שזה לא שבר אותי לחתיכות." אמרתי בלחש. "זה לא אומר שזה לא כאב לי יותר מכל דבר אחר."
"אחרי שלא הסכמת לדבר איתו, המצב שלו נהיה יותר חמור אפילו. הוא פשוט התכנס בעצמו, לא דיבר עם אף אחד, הוא היה נסגר המון, לא יוצא. הוא היה מפסיד ראיונות ותוכניות, ופול תמיד היה מתרץ את זה בזה שהוא חולה.. זה התחיל להזיק לתדמית של הלהקה. פול החליט להזמין לו פסיכולוג, שיהיה לו עם מי לדבר כי הוא פשוט סירב לדבר איתנו. הוא כמובן לא הסכים, הם עירבו את אמא שלו והביאו לו אפילו את ג'מה.. רק אז הוא הסכים לדבר עם הפסיכולוג. היו לו כמה מפגשים, ועל פניו ניראה שזה עזר כי הוא חזר לתקשר. אבל ראיתי לו את זה בעיניים, ראיתי איך הוא היה שבור.. ראיתי את העצבות והצער והחרטה בעיניים שלו." היא המשיכה ללטף את ראשי. "אל תחשבי שרק לך זה היה קשה, חיים שלי. הוא אף פעם לא הפסיק לאהוב אותך."
"ממש.. עובדה שיש לו עכשיו את הכלבה מהגיהנום הזאתי.." פלטתי במירמור ובציניות.
"אמבר? הוא איתה רק בשביל הסקס." היא אמרה ישר. מה?? קמתי מברכיה והבטתי בה בהבעה שואלת.
"מה זאת אומרת??" שאלתי והיא חייכה אלי. אני לא מבינה מה יש לחייך פה.
"הם לא באמת חברים. הם במערכת יחסים מוזרה כזו בלי רגשות.. רק סקס.. את מבינה את האירוניה? הוא לא היה מוכן להרגיש שוב, טלי. הוא אטם את עצמו מפני כל רגש או תחושה שקשורים לאהבה." השפלתי את מבטי. זה מה שהוא ניסה להגיד לי כל הפעמים האלה שדיברנו? כל הפעמים שקטעתי אותו ולא נתתי לו לדבר? הוא ניסה לספר לי, ולא הקשבתי?
"אני לא יודעת מה לעשות אלה.."נאנחתי "אני.. מאז שראיתי אותו, הכל בא לי בבום, אני.. זה מילא אותי שוב בכל הצער, והכאב והשיברון לב.. אבל זה גם מילא אותי בכל האהבה שלי אליו.."
"חיים שלי, את אוהבת אותו. והוא אוהב אותך. למה אתם צריכים לסבול??" קל לה להגיד. "לכי אליו, תדברו. אל תדברו באמת, לא סתם צעקות, תדברו. תלבינו את הדברים ביניכם. זאת אהבה של פעם בחיים.." היא החזיקה את ראשי בידיה, והסתכלה לי בעיניים. "תדברי איתו."
"אני לא מסוגלת.." שוב דמעות.
"תניחי בצד את האגו אחות קטנה.. זה לא פשוט, אני מבינה, אבל אל תמנעי מעצמך את האושר שלך, בגלל האגו הארור הזה."
"אני לא מסוגלת.." הנדתי בראשי. "הוא זה שבגד בי ואני עוד אלך ואדבר איתו?"
"טלי.. שתינו יודעות שזאת לא הייתה בדיוק בגידה. ידעת שזה הולך לקרות. לא באמת הייתת לכם הגדרה.. עכשיו את פה, וכמו שזה ניראה את גם הולכת להישאר פה.. תני לזה עוד הזדמנות…" הנדתי בראשי, לא מוכנה לקבל את זה.
"אני… אני לא-"
"טלי! לעזאזל איתך! תקשיבי לי פעם בחיים המחורבנים האלה!" קפצתי בבהלה, הפתיעה אותי הצעקה הפתאומית הזו. "את סובלת סתם! הוא אוהב אותך, את מבינה את זה?! על טעויות משלמים, ותאמיני לי הוא שילם את המחיר הכבד שלו.. וגם את.. אבל, מטעויות לומדים.." אחרי כמה שניות ארוכות, שבהן דברי של אלה הידהדו במוחי, הנהנתי בראשי. אולי היא צודקת, אולי.. אולי באמת מגיעה לנו הזדמנות שנייה.. אולי באמת כדאי שאני אדבר איתו. אני אוהבת אותו כל כך, אני לא מסוגלת להיות רחוקה ממנו.. אפילו עכשיו.. אני פה וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה המילים שלו.. 'אני אוהב אותך באבי'.. אומרים ששיכורים אומרים את האמת לא? שהם אומרים את מה שהם לא רוצים להודות בו כשהם פיקחים…
בהחלטה אמיצה של רגע, הוצאתי את הפלאפון שלי, חיפשתי את שמו של הארי. היססתי לרגע והסתכלתי על אלה, שהנהנה בראשה לאישור, ואז עשיתי את זה. שלחתי לו הודעה.
'אני צריכה לדבר איתך. אפשר לבוא? טלי.'