החבר של הבן דוד שלי סיפור עם 1D ! פרק 42

♥מנקודת המבט של מאי♥
הארי נפל אחורנית וראשו נחבט ברצפה. הוא גנח בכאב, "הארי!" צעקתי וירדתי מהמר מהמיטה, מרימה את ראשי אלי, "אתה בסדר בייב?" שאלתי,
"כן." הוא אמר וחייך אלי חיוך מיוסר, "אבל טיפה כואב לי הראש." הוא הודה,
צחקקתי ונישקתי שפתיו הוא חייך אלי חיוך מאוהב וקם. "אני רוצה ללכת עם חברים לשחק כדורגל, את רוצה לבוא?" הוא שאל לאחר עשרים דקות שהתנשקנו. "מה אני יעשה שם?" שאלתי, "כלום, תעודדי אותי ואני אוכל להשוויץ בזה שיש לי חברה כוסית!" הוא אמר וחייך. צחקתי, "טוב, אני אבוא." נכנעתי.

"הארי, וואו כמה טוב לראות אותך!" נער שנראה בגילו של הארי נופף לעברו וכך עוד שבע בנים. חייכתי והשפלתי את מבטי, ממשיכה להתעסק באייפון שלי, הלכתי לצד, מתיישבת על אחד הכיסאות, צופה בהארי משחק כדורגל עם חברים.

שמעתי צעקות מלמטה, הסבתי את מבטי מהאייפון וקמתי על רגלי במהרה.
הארי שכב על הדשא, אוחז ברגלו המדממת וצועק, "הארי!" צעקתי, הם הסתכלו עלי, רק עכשיו זיהו מי אני בכלל. "מאי-מאי הורן?!" אחד מהם צרח בהתרגשות, החלקתי את הברכי (כמו הנגני גיטרה-הערת הכותבת) ושמתי את ידי על רגלו של הארי, "הארי, תשחרר את הרגל." אמרתי, אך הוא לא הרפה את אחיזתו, "הארי שתחרר!" אמרתי, אך הוא עדיין לא הניע, שריר, רכנתי אליו ונישקתי את שפתיו, יורדת מעט עד צווארו עד שנפלטת ממנו גניחת הנאה, הרגשתי את גופו מרפה, הזזתי את שערי הארוך שהשתלשל מהקוקו הגבוה שלי הצידה והסתכלתי סביבי, איתרתי את החולצה הנקיה שהארי הביא, לקחתי אותה במהרה וקרעתי אותה לשניים, הוא פתח את עיניו, "מה את עושה?!" הוא צעק, גלגלתי את עיניי וחבשתי עם חלקי החולצה את רגלו הפצועה. "למה קרעת את זה?!" הוא צעק עלי שוב, נאנחתי, "תחזירו אותו הביתה." אמרתי בארסיות לחברים שלו והלכתי משם, "רגע, מאי! מאי, תחזרי לכאן!" שמעתי את קולו של הארי אחרי, גלגלתי את עיניי והמשכתי ללכת, יצאתי מהמגרש והסתכלתי סביבי, נשמתי עמוק, מסתכלת לאחור, הארי והחברים שלו שתמכו בו צעדו במהירות כדי להשיג אותי.

הארי קלט אותי והגביר את צעדיו אשר בכל פעם שדרך על רגל ימין הוא התקפל בכאב, הוא צלע.
גלגלתי את עיניי שוב והמשכתי ללכת, מגבירה את הקצב, לבסוף התחלתי לרוץ. וואו! כמה זמן לא רצתי! למעשה, חלפתי על פני הרבה בתים, רחובות, סמטאות ושכונות מגורים. נעצרתי, מתנשפת מכך שרצתי שעתיים ברצף, האייפון שלי לא הפסיק לצלצל עד ששמתי אותו על שקט.
פתחתי אותו לבסוף, מתיישבת על ספסל קרוב.
כל ההודעות היו מהארי: –איפה את?!
-לאן נעלמת?! איפה את? אני דואג!
-מאי בבקשה תחזרי, אני משתגע כאן!
-מאי, איפה את?! אני מתקשר למשטרה עם את לא חוזרת!
-מאי התקשרתי למשטרה! איפה את?!
קראתי כל הודעה כחמש פעמיים, זה מה שנראה לו, שהוא צועק עלי ואז הוא פתאום נחמד? לא, לא נפגעתי ממנו, זאת רק חולצה!
אבל בכל זאת, רק עזרתי לו, למה הלכתי? –כי הוא צעק עלי והראה שהוא צריך מרחב.

-מה אתה רוצה?
שלחתי להארי, מיד הטלפון שלי התחיל לצלצל, נאנחתי, זה היה הארי. 'הארולד סטייל' היה כתוב, התלבטתי עם לענות לו, לבסוף עניתי, שוקלת עם אני הולכת להצטער על זה.
"הלו?"שאלתי במבטא הבריטי שלי, "מאי! איפה את?! למה את לא עונה לי?!" הוא שאל בלחץ. "אממ, אין פה שלטים." אמרתי, מחפשת את שם הרחוב.
"פשוט, תישארי איפה שאת! אל תזוזי, אני עם המשטרה עכשיו, הם שלחו כשלושים נידות לחפש אותך." הוא אמר. "אל תתאמצו, אני הולכת לאופק נראה לי." אמרתי. "לא את לא! את נשארת איפה שאת!" הוא אמר, כמעט בצעקה.
"הארי דיי," אמרתי, "לא דיי! אתה לא זזה עד שאני מוצא אתך!" הוא אמר, משהו נשבר בקולו, "הארי…הארי אתה בוכה?" שאלתי, "זה לא מה שחשוב." הוא אמר, "את לא זזה משם!" הוא אמר. "טוב..ביי…" אמרתי וניתקתי, לפני שהוא הספיק להגיד לי משהו.