סיפור ראשון שלי | פרק 3 | חלק ג'

מאותו בוקר הייתי מבקרת אותה כמעט בכל יום. באה לספר לה מה עבר עליי, איך אני מרגישה, ולשמוע עצות ממישהי עם הרבה ניסיון חיים. לאט לאט קיבלתי את העובדה שחנה באמת הפכה כמו דודה בשבילי. תומכת, אוהבת, דואגת.
יום אחד כשבאתי אליה ראיתי שהדיינר סגור. התפלאתי, בשעה כזו היא אמורה לשבת בפנים ולקבל אותי עם חיוך וחיבוק מוחץ, כמו בכל יום. הצמדתי את פניי לדלת, מצילה עם כפות ידיי על הזכוכית הכפולה. בפנים שרר חושך ובקושי הבחנתי בכיסאות המורמים על גבי השולחנות.
"חנה לא הגיעה היום," שמעתי קול מאחוריי.
הסתובבתי במהירות לאחור. מולי עמד בחור צעיר בעל שיער חום ועיניים חומות כהות שהביטו בי במבט בוחן.
"אתה יודע איפה היא נמצאת?" שאלתי אותו.
"מי את?" הוא התעלם משאלתי.
"מי אתה?" החזרתי לו מעוצבנת קמעה.
הבחור רק גיחך, הסתובב והתחיל ללכת.
"בואי אחריי," הוסיף אחרי שניים וחצי צעדים.
"לאן?" שאלתי בחשדנות. הוא נעצר והסתובב אליי, נועץ בי מבט ואומר: "חשבתי שאת רוצה שאני אקח אותך לחנה."
הנהנתי באיטיות.
"אז בואי."
הלכתי אחריו. הוא הוביל אותי לבניין בעל ארבע קומות. נכנסנו למעלית הקטנה ועלינו לקומה השלישית. יצאנו למסדרון אפור ומשעמם. היו שם רק שלוש דלתות, אחת מובילה לחדר המדרגות, והאחרות לדירות השונות. הוא פנה לדלת השמאלית והקיש עליה. לאחר מספר שניות נשמעו צעדים כבדים מבעד לדלת וקול רשרוש של מפתחות. הדלת נפתחה ובפתח עמדה חנה. היא הסתכלה עלינו במבט מופתע, מעבירה את עיניה מהבחור אליי ובחזרה, כאילו שואלת אותו ללא קול מה אני עושה פה.
"חנה," הרגשתי שאני חייבת להסביר את עצמי, לפתע הרגשתי לא שייכת,"אני מצטערת שבאתי ככה בלי להודיע, פשוט באתי לדיינר ולא ראיתי אותך ו… אמ…" פתאום נזכרתי שאני אפילו לא יודעת את שמו של הבחור שהוביל אותי לפה.
"ג'ייק," הוא השלים אותי.
"אממ.. פגשתי את ג'ייק והוא א-"
"זה בסדר, כנסו," חנה קטעה אותי באמצע ופינתה לנו את הדרך. נכנסתי אחרי ג'ייק לתוך הדירה הקטנה. מול דלת הכניסה עמדו שתי ספות ישנות שנראה היה ששימשו את בעליהן כבר כמה שנים טובות, אבל עדיין היו במצב טוב. מולן עמד שולחן נמוך בצבע חום כהה ועליו נח אגרטל ובתוכו שושנים אדומות. מצד שמאל הייתה כניסה למטבח שעברה דרך מסדרון צר. חנה הובילה אותנו לסלון ואחרי שהתיישבנו דמותה נעלמה בכניסה למטבח. כעבור מספר רגעים היא חזרה כשבידה מגש גדול ועליו צלחת עם עוגיות ושלוש כוסות מלאות במיץ והתיישבה על הספה השנייה.
הרגשתי לא קשורה במקצת, כאילו נדחפתי למקום שאיני אמורה להיות בו.
"תודה שבאת, רוז," חנה הפרה פתאום את הדממה וחייכה אליי, שוב, חיוך חם.
"אין על מה," השבתי לה בשקט, נמנעת מלהישיר מבט.
"את לא צריכה להתבייש, תרגישי כמו בבית, חמודה."
ושוב חזרה ההבעה העצובה לפניה והיא השתתקה כמקודם.
"אממ-"
"נראה לי שרוז קצת מופתעת מהאווירה הקודרת," נחלץ ג'ייק לעזרתי.
חנה לא ענתה ונראה היה שאפילו לא שמעה את מילותיו של ג'ייק. כשעברו כבר כמה שניות ארוכות וחנה לא ענתה ג'ייק נפנה אליי והתחיל להסביר.
"אני מצטער על מה שקרה, פשוט… כולם כבר יודעים שביום הזה חנה לא עובדת. האמת אני מתפלא איך היא לא סיפרה לך על זה עד עכשיו… אבל אני חושב שלא אני אמור לספר לך אלא חנה…" הוא עצר לשנייה והעיף מבט בחנה שרק ישבה שם ובהתה בתמונה שנחה על השולחן ורק עכשיו שמתי לב לנוכחותה. מעניין של מי היא…
"…כנראה ביום אחר," קולו של ג'ייק קטע את הרהורי והחזיר אותי למציאות האפלה ששררה בחדר.
"אולי כדאי שנלך," הוסיף כעבור רגע והחל להתרומם ממקומו.
"לא. תישארו," קולה של חנה הפר פתאום את הדממה המעיקה כמי שהרגע נעור מתוך חלום ורק עכשיו שם לב לדבר מה חשוב שהולך ומתחמק מבין אצבעותיו.
"אני עוד חייבת הסבר לרוז שלי," המשיכה בחיוך מריר.