החבר של הבן דוד שלי סיפור עם 1D ! פרק 41

"מה קרה לך ביד?" הוא שאל, מסתכל על ידי המצולקת מעט. "את חותכת?" הוא השתנק, "אני כבר לא, אבל כן. חתכתי…" אמרתי בשקט, "מה, למה?" הוא שאל בדאגה, "יש…יש לי כמה סיבות." אמרתי, מנסה להתחמק, הוא הבין את הרמז שלי כי הוא רק הנהן בראשו וחייך אלי.

אני חייבת להודות, נייל נתן לי הרגשה של ביטחון, כאילו הוא יודע את הסיפור שלי ויודע מתי להרפות ומתי לחבק אותי כצריך. "איפה אתה גר?" שאלתי לבסוף, "ברחוב הפרוד." הוא אמר וחייך אלי את החיוך המקסים שלו, "זה לא רחוב של עשירים ומפורסמים?" שאלתי, "אני מפורסם." הוא אמר וצחק. "אוי, נכון… –שחכתי." אמרתי וצחקתי מזה שנים, צחוק אמיתי, לא אחד מזויף.
"חברה, חברים!" קולו של הנהג היה רק כהד שנוצר בין המבטים שלי ושל נייל, יצאנו לאט לאט, לא מאבדים את העניים אחד של השני, חייכתי אליו והוא אלי, הוא ניתק את קשר העין, מחפש משהו במבטו הוא חייך חיוך אף יותר גדול כשהוא ראה שאנחנו לא מוקפים באנשים. "מה אתה מחפש?" שאלתי, "פאפרצי." הוא אמר, "אבל הם לא יודעים שאנחנו כאן." הוא אמר ונתן לי את ידו, בהתחלה טיפה היססתי אבל לבסוף החלטתי לתת לו צ'אנס, אני יודעת, יכול להיות שאני אפול שוב ואתרסק כמו בכל פעם שהתאהבתי, -הדר די כבר! את לא מאוהבת! אמרתי בראשי.
אוף! על מי אני עובדת?! אני התאהבתי!
לקחתי את ידיו ונתתי לו להוביל אותי לתוך מסעדת היוקרה. "שם?" שאלה המארחת בפלרטטניות, "הורן." הוא אמר בקול אדיש, "בוא בבקשה." היא אמרה והוא החל ללכת אחריה, מושך אותי איתו ומצמיד אותי אליו קרוב, הוא הסתכל עליי, מחכה לאישור, חייכתי אליו והוא כרך את זרועו הימנית סביב מותני, מחבק אות קרוב אליו ומחם אותי, הרגשתי כאילו כל הדיכאון נעלם וכל החומות שבניתי במשך ארבע שנים נעלמות, קורסות תחת חיוכו וידיו החמות.

"בבקשה." היא אמרה והראתה לנו את השולחן, היא השאירה משהו על השולחן, קרצה לנייל שהזיז מעט את הכיסא שלי, התיישבתי עליו והוא סידר אותו כך שיהיה לי נוח, התיישב מולי ופתח את הפתק שהיא השאירה, "מה זה?" שאלי, "מספר טלפון." הוא נאנח וזרק את זה לפח." צחקקתי למראה המבט העייף שלו מהעניין.
"יש לך חיוך יפה." הוא פלט, "תודה." אמרתי וחיוכי התרחב, "וואו תקשיבי, שוב, אני ממש מצטער שהפל-…" הוא נקטע על ידי, "זה בסדר. באמת!" אמרתי, הוא רק חייך ומלצר בא לקחת את ההזמנה, "אממ, אני אקח את הסלט שלכם." אמרתי בעוד נייל עושה רשימה של מאכלים שלקחה למלצר כשלוש עמודים. "אה וקנקן מים." נייל נזכר לבסוף, המלצר הנהן, חייך אלי והניח משהו על השולחן לידי, הוא חייך והלך לתת את ההזמנה, פתחתי את הדבר, נייל הרים את ראשו, "מספר טלפון." אמרתי וצחקתי.
"טוב, מי לא ירצה להתחיל עם מישהי כמוך?!" הוא שאל, "הרבה אנשים." אמרתי, "תגידי, את תרצי אולי את יודעת ש…-" הוא אמר והסב את ראשו משום שהמארחת עמדה שם בחיוך, "אפשר לדבר איתך שנייה?" היא שאלה בחיוך מתוק, מצמידה את זרועותיה לגופה ומבליטה את החזה החשוף שלה, "אממ," הוא שאל והסתכל עלי, מחכה לאישור, "לא, הוא עסוק כרגע. אולי בשנה הבאה." אמרתי בארסיות שגרמה לשפתיה לקפוץ ולהליכתה להיות רגזנית ומצחיקה. "עסוק, עסוק במה?" הוא שאל. משכתי בכתפי, "טוב אני באמת עסוק." הוא אמר וחייך אלי חצי חיוך, "במה?" שאלתי, משחקת עם הסלט שבצלחת, האוכל הגיע דקה לאחר שהאישה נעלמה מזווית עיין. "בלהסתכל על נערה יפה." הוא אמר, מדגיש את היפה. "באמת? מי?" שאלתי, מסתכלת סביבנו, "טוב, יש לה שיער בלונדיני וקצוות סגולים, החיוך שלה ממכר והיא ניראת מדהים." צחקקתי והמשכתי לחפש, יודעת למי הוא מתכוון, "תפסיקי לזוז, אני לא מצליח לראות!" הוא ילל, הפסקתי להזיז את ראשי.

"אבל מי זאת?" שאלתי לאחר שיצאנו מהמסעדה, עדיין משחקת אותה לא מבינה. הוא הסתכל עליי, "את." הוא לחש ובין רגע הרגשתי את שפתיו על שפתיי, זה היה רגע כה אינטימי ויפה, השקיעה בדיוק הפציעה בשלל צבעים את השמים ורחש הים הרחוק נשמע עד אותו מקום. התנתקנו, מחפשים נואשות אוויר, הוא חייך אלי חיוך נבוך, וכך גם אני.
"את יפה." הוא מלמל, הסמקתי. "תגידי, את רוצה אולי לבוא אלי עוד מעט?" הוא שאל, "כאילו, לבית שלך?" שאלתי, הוא הנהן, "אני אכיר לך את הבנים!" הוא אמר, הסתכלתי עליו במבט מבולבל, "אוקיי אז ככה- אני בלהקה בשם 'one direction', אנחנו חמישה בנים, אני, לואי, ליאם, זאין והארי. אנחנו הוקמנו באקס פקטור ואנחנו להקת הבנים המצליחה בעולם." הוא אמר בחיוך שובב, "אממ, אז לכולן יש חברות, לחברה של לואי קוראים אביה, לשל ליאם שירז לשל זאין קורל ואת בטח מכירה את החברה של הארי, -מאי הורן." הוא אמר. הנהנתי, "יופי, אבל מאי והארי לא יהיו, עם בלונדון אצל אמא של הארי." הוא פתח לי את הדלת של הלימוזינה וחיכה שאני אכנס.