אין שם בנתיים

>הא, אנ יכותב שם לסיפור אחר כך….

מחשבות רצו במוחו. הוא עשה את זה יותר מידי לאחרונה, חשב. הוא התהלך בחדרו הלוך ושוב סביב עצמו, סתם כך, בלי סיבה מיוחדת.
הוא שבעצם יש? למה הוא טרוד כל כך בזמן האחרון? משהו מציק לו, זה בטוח. אבל מה? הוא פתח את החלון הגדול השקוף שבחדרו ויצא לבחוץ. אוויר קריר פגע בו, חדר לתוך גופו דרך בגדיו הדקיקים. הוא נרעד מעט וחיבק את עצמו בידיו.
הראש… הראש כל כך כואב לו. הוא לא מצליח לחשוב טוב. צלול. מדוייק.
תנסה לחשוב, אמר לעצמו. תנסה לחשוב מה קרה לך בזמן האחרון. מה גרם לך להיות כזה. הוא ניסה, באמת שניסה, אבל שום דבר לא עלה במוחו. הוא היה ריק. חלול.
אולי כדאי שאני יתקשר אליה, אולי היא תעזור לי… הוא הרים הפלאפון שלו מהשידה וחייג אליה. לילדה ההיא.
"הלו?" נשמע מהצד שני של הקו. היא ענתה לו. הוא כל כך התרגש. "היי, זה אני, את זוכרת את הקול שלי?" אמר לה. בבקשה שכן בבקשה שכן התחנן בליבו.
"בטח שכן, איך אני יוכל לשכוח אותך?!" קול צחוק נשמע מהצד שלה. היא צחקה. "דיברנו בפעם הקודמת, נכון?איך אתה מרגיש עכשיו?הכל טוב?" היא שאלה אותו כל כך הרבה שאלות. למעשה, הוא בכלל התרכז בקול שלה. היה לה קול כל כך יפה… רק מלשמוע אותו הוא היה שמח (ובכלל מהעובדה שהיא ענתה לו).
"אתה עוד על הקו?" שאלה אותו. הוא התעשת על עצמו. "כן כן אני כן. סליחה. ראיתי פשוט ציפור עפה לה קצת מוזר-"
"חה חה, אתה מצחיק, אתה יודע?" היא חייכה לה בהנאה, מודעת בביטחון לזה שהוא גם מחייך מהצד השני.
"כן, את אומרת לי את זה תמיד."
"אז תן לי לנחש. התקשרת אליי כי משהו מציק לך, כל כך מציק עד שאתה מרגיש כאילו הלכת לאיבוד." אמרה לו. הוא פער מעט את עיניו ואז צחקק, בשקט לעצמו. "כן, את ממש טובה בזה. אבל הבעיה היא שאני לא יודע למה אני ככה. אני לא יודע מה קורה איתי…"
"אולי משהו חדש התרחש בחיים שלך? אולי פתאום נפתח לך אופציה למשהו אחר, שונה מהרגיל?" הילדה מהאינטרנט שאלה אותו שאלה ישירה, כאילו היא רואה אותו ממש מול עיניה. מביטה עמוק לתוכן.
"או- אולי, אני לא בטוח… את זוכרת שאמרתי לך שיש מישהי שאני אוהב? טוב אז, כאילו, חברים שלי יודעים מזה -כאילו, מזה שאני אוהב אותה- ואני חושב שהם אמרו לה את זה. את חושבת שיכול להיות שזה מה שמציק לי?" הוא גמגמם. תכנית, הוא אמר אמת לאמיתה. הם אכן אמרו לה זאת, אך הוא השמיט פרט אחד קטנטן. הוא היה נבוך ממילא.
"מממ… אולי. תקשיב," אמרה לו פתאום וקולה היה רציני מתמיד. "זה תלוי בעיקר בדבר אחד. אתה מרגיש מוכן לזה שהיא תדע את זה? אתה מרגיש בסדר אם העובדה הזאת? כי הם כן- אז זה לא זה, כי אז אתה לא היית מודאג מזה שהיא בטעות תגיד לך לא. אבל אם אתה לא מרגיש בנוח עם זה- הגיוני לחלוטין שזה זה." המילים שלה צרבו אותו. אולי בעיקר כי היא אמרה את האמת. עיניו התחילו לרטוט, מסמנות לו שבקרוב הוא הולך לבכות.
היא הבינה אותו כל כך טוב, והוא בסך הכל דיבר איתה בפעם הראשוונה במחשב, ואז הם התחילו להתקשר אחד לשנייה. הם אפילו לא ראו אחד את השני. רק תמונות בלבד.
הוא עדיין שתק ואז היא דיברה מהצד השני של הקו.
"אני מניחה שצדקתי." הוא עדיין שתק. הוא לא יכל לדבר. דמעות כיסו את עיניו.
"את… את- איך את עושה את זה?" שאל לפתע בקול צרוב. היא הופתעה מהשאלה. היא לא ממש הבינה מה הוא רוצה שהיא תענה. "איך מה?"
"איך את מסוגלת להבין מישהו כמוני ממרחק רב כל כך, איך את עושה את זה?" הוא נכנס חזרה לחדרו וסגר מאחוריו את החלון.
"סוד." אמרה לו וחייכה- בעיקר לעצמה.
"סוד? מה הסוד? תגלי לי." ביקש ממנה.
"לא. זה סוד. אולי יום אחד אני יגלה לך… אבל בנתיים, סוד." היא צחקקה כי היא ידעה שהוא עומד בצד השני עם פנים חצי כעוסות. "טוב, אני צריכה ללכת, נדבר מאוחר יותר?"
"אה.. כן כן, נדבר," אמר וניתק את השיחה. היה לו כיף מאוד לדבר איתה. היא היתה… מצחיקה כזאת, וגם חכמה…
למעשה, אולי הוא בכלל אוהב אותה…